אנגוגיה
הילי גרינפלד / פיטר יעקב מלץ
אוצרת: אירנה גורדון
02.04.2015 - 01.05.2015
ריח סבונים המתערבב בזר פרחי פלסטיק, הר בטון שפלפלים חריפים תקועים בו, ברז היוצא מתוך רצפת קרמיקה אנכית שבורה ממנו "נשפכת" גבעה עשויה נייר כסף, איש עם ראש קלמנטינה ורגלי מכחולי ציור, "באר" ממנה ניתן לרדת אל מתחת לפני השטח, אל בטן האדמה הפיזית של דגם הנוף. צנצנות עדשים, שעועית, קטורת, קינמון וערימת פחמים משתלבים בסטרוקטורות מודרניסטיות ופוסט-מודרניות. המבט עולה ויורד, נכנס ויוצא, מגיע מן הצד ושואף לנסוק למעלה למעוף הציפור. פיטר יעקב מלץ בעבודת הפיסול שלו מבקש לערער כל ציפייה מוקדמת של הצופה לגבי ייצוג של נוף. לפנינו דגם שהוא ריבוי אפשרויות של הממשי והמדומיין, של היומיומי והנשגב – מפה קונקרטית המצביעה על מלאכותיותה ועל אינסופיותה. הצופה צולל אל תוך משטח עבודה, שהוא גם שולחן תצוגה וגם מקום התרחשות. בה בשעה הוא נמשך החוצה אל המזבחות/ מצבות/ אנדרטאות עשויות הקלקר של הילי גרינפלד. אלה משרטטות את הזיכרון כמסע צלייני שהוא כולו חוויה חזותית המשמרת את שרידיה. הצופה פוגש באתרי "קדושה" לצ'ינגיס ח'אן, סמל השליט האכזרי, מקים האימפריה המונגולית, ולאוטה, התורמת הנוצרייה העשירה שתבליטה שימש מודל לדמותה של האם הרעה ב"שלגייה" של וולט דיסני. הצופה הולך בעקבות סרקופאגים מבטון וטוטמים עשויים קרשים וענפים, הוא עולה לרגל בינות לדשא מלאכותי ואובייקטים מצויים ומטלטל כל העת במרחב ציור-פיסול מסתורי הנתון בין הנערץ לבזוי. הוא הולך בעקבות סימני החיים והמוות שהם משאירים, בתוך נוף שמצביע על קדושתו המלאכותית בהיותו ניצב בין התרבות לטבע, כאשר החומריות הציורית של האובייקטים הפיסוליים של גרינפלד מושכת אותו אל הטופוגרפיה של הזיכרון.
שתי פעולות הפוכות אלה – פנימה והחוצה – העולות מעבודותיהם של גרינפלד ומלץ מבנות את התערוכה כנוף המצוי בתנועה שהיא בין האימננטי לטרנסנדנטי. המפגש בין שני האמנים מאופיין בגודש של מרכיבים סיפוריים, היסטוריים, אלגוריים וחומריים היוצר באופן פרדוכסלי מסע חיפוש בעקבות הציור הטהור או הפיסול הטהור המשוחררים מכללי הייצוג. הנוף בתערוכה מתהווה כישות עצמאית האוחזת בתוכה כוחות מדיטטיביים, כפי שוו. ג'י . מיטשל מנסח זאת: "תמונה שיש לה חיים משלה. אף על פי שתפיסת הנוף החילונית מוצבת על פי רב כניגוד לתפיסה הקונטמפלטיבית של אתרים קדושים, הרי היא מחקה את טקסי ה'טיהור', האופייניים להם – הנוף כשחרור הצריכה החזותית של הטבע מערך-השימוש, ממסחר, ממשמעות דתית או סימבוליזם מכל סוג, והפיכתו לצורה אסתטית קונטמפלטיבית, לייצוג או לפיסה של הטבע לשם עצמו"[1].
פסל הנוף-מודל של מלץ הוא רפלקטיבי על פעולת האמן, ועל ממשיותה החומרית והאלגורית. הוא מתווה טריטוריה שהיא מעין תיעוד, תפאורה ושרידים של עבודתו האמנותית ומסעותיו החזותיים והרוחניים. זהו מרחב סמנטי המבוסס על התענגות חושית, המעלה על הדעת את אמירתו של אריסטו בפתח המטפיסיקה: "כל בני האדם שואפים אל הדעת. סימן לדבר התענוג הבא מן החושים. כי גם בלי להתחשב בתועלת שבחושים, יש לנו תענוג מהם כשלעצמם, ובייחוד מחוש הראייה"[2].
העיסוק המתמיד של מלץ בשאלות של זהות ועצמיות, של דתיות וחילוניות, של שייכות וזרות מופיע כאן כריבוי היוצר מרחב חדש ומתכנסים בו תהליכי עבר ביצירתו – מפיסול גדוש וצבעוני המערב רדי מיד וחומריות מגוונת, דרך יציקות ותבליטים מונוכרומטים ועד לרישום יומיומי ואלגורי כאחד. באופן שונה מעבודות קודמות בהן הנופים נוצרו מתוך האינטימיות של הבית והגוף, כעת זהו נוף פנורמי-פנטסטי של ה"חוץ" הנוצר על מצע שולחני "ביתי". זהו נוף פרגמנטרי, למרות התחנות החומריות והסימבוליות שהוא מכיל, ושולטת בו לכאורה שרירותיות , שבהנעוצה כוחה של האלגוריה, על פי וולטר בנימין, שכן היא המפרה וחושפת את אשליית הסדר של הדברים בעולם. קבוצת הציורים אשר נוצרו מרגע סיום הכנת הפסל ומשלבים אף הם חומרים שונים, מהווה מעין המשך שלו, כאשר הציורים צומחים מתוך הפסל, מתעדים, מתמירים אותו ופורשים את ריבוי אפשרויות ההסדרה שלו.
מעברים בין ציור לפיסול נמצאים בלב יצירתה של גרינפלד היוצרת סביבה פיסולית כשהיא בוחנת של גבולות הציור ומשמעויותיו כייצוג וכאובייקט. הציורים משלבים חומרים שונים וממוקמים בתפאורה שנוצרה עבורם ומעניקה להם מראי מקום מלאכותיים. האובייקטים המורכבים מריבוי של חומרים וטכניקות משמשים כמזבח לציורים עצמם כאשר תנועה המבט עובר תדיר מהציור לאובייקט ובחזרה לציור. גרינפלד מערבבת בין סמלים ומיתוסים הלקוחים מתרבויות שונות – נוצרית, מצרית עתיקה, מונגולית ויהודית, על מנת ליצור דגם פולחני אוניברסאלי ופרדיגמטי, ששולטת בו אווירה אגדתית אפילה. ויליאם בטלר ייטס בשירו "שוב עומד לבוא המשיח", מתאר את רגעי הפחד והאימה של ההיסטוריה האנושית באמצעות התיאולוגיה הנוצרית שמתממשת בדימוי חזותי קדמוני: "וצלם ענקי מתוך "נפש העולם"/ מצר את ראייתי, אי-שם בחולות המדבר/ דמות גוף אריה וראש אדם,/ מבטו סתמי ואכזרי כשמש/ מניע את שוקיו האיטיים'/ ומסביב חגים צללי עופות מדבר זועמים".[3] כך בפסאודו-מצבה שהיא מעמידה לדמותו של צ'ינגיס ח'אן ובה דיוקנו ושני דגלים לבנים, אות להכנעתו. מקום קבורתו של צ'ינגיס ח'אן לא נודע שכן בתרבות המונגולית נהוג לקבור בעילום כך שלא יהיה מקום לעלות אליו. על פי האמונה המונגולית הנשמה לא זקוקה למצבה כי היא חיה במה שקרוי "נס הרוח", אובייקט המורכב משיער סוסים הקשור לרומח ונעוץ בנוף, קולט את כוחות הטבע. המצבה המלאכותית שגרינפלד פועלת הפעולה כפולה: היא מצביעה על מקומו וכוחו של הייצוג החזותי ובה בעת על אופני השתנותו התרבותיים, ההיסטוריים והפוליטיים, שכן בחלק הראשון של המאה ה-18 שימשה דמותו כגיבורם של שני מחזות אירופיים בולטים – היתום של סין של וולטר (1755) וצ'ינגיס של אלכסנדר דאו (1768). בחלקה השני של אותה המאה, עם התגברות תנועת הנאורות ותפישת העליונות של המערב על המזרח, צ'ינגיס ח'אן הפך לדגם העריץ הברברי של המזרח בעיני האירופיים.
ציוריה של גרינפלד עצמם נמצאים בתווך שבין ציור דו ממדי קולאז'יסטי לציור מרחבי ברוח האסמבלאז' ולפיסול חומרי המשלב רדי-מייד. הקולאז'ים שמוכלים בהם בנויים מתצלומים של משטחי פסלים אחרים שלה, וכך חודר הפסל כשכבה נוספת בתוך הציור. כך בעבודה "Place in the Wood" המבוססת אף היא על צילום של מקום פיזי – לול תרנגולות במושב – אשר עובר טרנספורמציה מנוף אגבי, יום-יומי, לאתר של סוד ומסתורין, העמוס ברבדים של מרקמים, ומצוי בין הפיגורטיבי למופשט, בדומה לנוף ביצירתו של מרסל דושאן, "נתון", כלומר "נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה" מ-1946-1966. גרינפלד המבקשת ללכוד את נראות עקבות הזמן ואת טבען המשתנה, משחזרת במכלול יצירתה תהליכי ריקבון, דהייה והתפוררות של החזותי, בעודה בוחנת את הגבולות שבין המלאכותי לטבעי, בין המזויף לאמיתי.
מערכי סימני הדרך שיוצרים גרינפלד ומלץ בתערוכה זוגית זו משמרים אמביוולנטיות של עבר, הווה ועתיד, של קדושה וחילוניות, של מלאכותיות וטבעיות ומבססים דימוי חזותי של נוף חי שיש לו אפקט מטלטל, הפועל והיוצר משמעות, בין אם הוא ציור או פסל. פירוש המילה אנגוגיה הוא עלייה רוחנית. המילה מסמנת רובד פרשני רוחני (לצד המילולי, הטופולוגי והאלגורי) של טקסטים דתיים, וגם של אירועים ודימויים, שבאמצעותו ניתן להגיע למובן של העלאה והשגבה. גרינפלד ומלץ בוחנים את האמנות כחוויה היוצרת התעלות, בעודם מתמקדים בארצי ובפרוזאי, בפולחן ובאיקונה כמשולבים בחיי היום-יום, בזיכרון האצור בחומר ובפעולות הנעשות עליו. הם מביאים את המתבונן לבצע פעולה צליינית בתוך התערוכה, להתפלש ולהזדכך בקרבה.
הילי גרינפלד (נ. 1981 חיה ועובדת בת"א)
בוגרת בצלאל תואר שני, ובצלאל תואר ראשון בהצטיינות שם קיבלה פרס לורן ומיטשל פרסר. למדה בסלייד לונדון במסגרת חילופי סטודנטים. למדה ספרות השלמה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, והשתתפה במסלול העמיתים של מכללת עלמא על מלגה מלאה. הילי היא אחת ממייסדות עמותת כורש 14 לתרבות ואמנות בירושלים. הציגה התערוכות בארץ ובעולם כגון לאסאל קולג׳ בסינגפור. עבודותיה נעות בין ציור – לציור מרחבי, לפיסול הבנוי משכבות עודפות שמייצרות נראות של זמן שעבר. העיסוק במהות החמקמקה של היסטוריה וזיכרון באים לידי ביטוי בגוף עבודות שנדמה כשרידים של עולם שמעולם לא היה קיים.
פיטר יעקב מלץ (נ. 1973 חי ועובד בת"א)
פסל ורשם. מרצה לאמנות בבצלאל. בוגר MA בפיסול מהרויאל קולג' בלונדון ו BFA בהצטיינות מבצלאל. מרבה להציג בארץ ובאירופה. עבודותיו באוספים חשובים כגון מוזיאון ישראל, קרן ריינולדס ואוסף יגאל אהובי. זכה בפרסים רבים ביניהם, פרס אמן צעיר, מלגת אמן מורה ואמן בקהילה. יזם פרויקטים מעורבים חברתית כגון הקמת פסלי "נקודות מפגש" בירושלים ובאוגסבורג, גרמניה. מלץ יוצר עבודות בפיסול וברישום העוסקות בממד המטפיזי והמוסרי בחיי היום-יום. פעמים רבות העבודות. קשורות לתיעוד חייו האישיים, לחברה ולתרבות בסביבתו. הוא רואה עצמו ככרוניקן וצליין עכשווי הנע על מרחב המורכב מאלמנטים חזותיים, ספרותיים ורוחניים.