היא לא כאן

ליהי אבידן / אסיה וקסלר

אוצרת: נועה ליברמן

24.09.2015 - 23.10.2016

 

 

מי את? איפה את עכשיו?

של מי השפתיים שבתצלום? של מי הרגליים?

האם אותך אני רואה מולי?

האם זו את מחכה בחדר?

האם אלו תווי פנייך בתצלום?

ואני הרי רגילה כבר להביט בך במבט ריק. לא לחשוב עלייך.

מתבוננת בך ולא רואה.

בתערוכה "היא לא כאן" בוחנות האמניות, ליהי אבידן ואסיה וקסלר, את המרחב החברתי-תרבותי המאפשר את ניצולן של נשים כחלק מתעשיית הזנות והפורנוגרפיה. סביבת הגלריה מאפשרת מבט כמו-נורמלי בתופעות חברתיות אבנורמליות. העידון האסתטי של התכנים בסביבה התרבותית מאפשר מבט חיצוני ומנותק מהמציאות המתקיימת מחוץ לכותלי הגלריה.

בתצלומיה של ליהי מופיעים חדריהן של זונות, ייצוג של אחדים מבין מאות החדרים שהנשים עובדות בהם יומם וליל. החדרים נגלים לעינינו כזירות פשע. ליהי מזמינה אותנו להציץ למרחב האסור ולקרוא בו את הסימנים: את המגבת הפרושה, את הקרם ונייר הטואלט ליד המיטה, את הרמזים לנוכחות הנעדרת של האשה שעובדת שם ושל הגברים המשתמשים בה. אבל היא אינה שם, גם כשהיא נמצאת בחדר – כחלק ממנגנון נפשי העוזר לה להתמודד עם הסיטואציה הטראומטית שהיא חלק מהמציאות היומיומית שלה בתפקידה כזונה. היא נמצאת שם בגופה, אך לא בנפשה. מנותקת ממה שמתרחש.

עבודותיה של ליהי חושפות אותנו באופן ישיר למה שאנו כחברה בוחרים לא לראות, למרות נוכחותה הנרחבת של תופעה זו בקרבנו. אנחנו חיים בתוך המציאות הזאת, שמשתמשת באשה, הופכת אותה לאובייקט, מנצלת אותה וזורקת אותה בחזרה לרחוב.

בעבודותיה של אסיה חוזר ומופיע הדימוי הנשי, הן בתצלומים מן-המוכן (רדי-מייד) והן בתצלומים של עצמה, של גופה. אך גם אצל אסיה, הנשים מוצגות כמענה לפנטזיה המציבה את האשה כאובייקט לתשוקה. אם בסרטי פורנו, ואם כחלק מתוצרי התרבות הוויזואלית המקיפים אותנו. זאת כחלק ממנגנון התבוננות שבו המבט הופך את הדימוי שבתצלום לכלי שרת של תשוקה גברית. אסיה מנסה לחבל במנגנון זה, המותיר את האשה כאובייקט למבט. היא מפעילה מניפולציות על הדימוי הישיר וכך מייצרת בעבודותיה הפרעות המערערות על תפיסת הדימוי כמיני וכמגרה.

ואכן, אחת השאלות העולות מהעבודות שבתערוכה היא: מה נחשב "סקסי"? מה מעורר תשוקה בצופה או במשתמש? האם אלו החדרים המתועדים בתצלומיה של ליהי? האם תצלומיה של אסיה הם סקסיים?

דרך עבודותיה, אסיה פועלת להסטת מקור העונג מהדימוי אל החומר שממנו עשויים הדברים עצמם: אל עדינותה של קליפת הפולרואיד, אל חותמת המים על צילום מהאינטרנט, אל ציפוי דף הצילום שהופרד מסיבי הנייר ונותר דקיק ופריך, אל הדובדבנים המתקרבים לפה, נשארים תקועים בתנועה שלעולם אינה מאפשרת את המגע הנכסף בין הפרי לשפתיים.

כל אחת מהאמניות מנסה, בדרכה, להחזיר את האשה, לנתק אותה מכבלי הפנטזיה המותירים אותה כאובייקט מיני בלבד.

ואיפה היא?