AM:PM

דפנה גזית

אוצרת: הדס יוסיף-און לויש

ALFRED EXPRESS #1 / 10.3.2012 - 13.3.2012

AM:PM

הצילומים של דפנה גזית בוחנים את הגבול שבין התיעודי למבויים. במבט ראשון נדמה כי הם תלויי התרחשות, מקום וזמן, אולם מחוות האנשים ובחירות אסתטיות כמו קומפוזיציה, פרספקטיבה ואופני השימוש בתאורה, מצביעים על העֲַמדה תאטרלית, קולנועית.

התפישה המונחת בבסיס המהלך הצילומי של גזית היא שכל צילום מביים מציאות גם אם הוא שואף לקוטב התיעודי. הצילומים בתערוכה הינם תוצאה של התבוננות ממושכת ובחירת אותו רגע שמכיל את שני המימדים. הכלה זו מפקיעה את הקונקרטיות מהבחירות הצילומיות והופכת אותן לעיקרון, לפיו תפיסה חושית אינה טבעית אלא תוצר של תהליך חיברות ארוך של אופני תפישה. כל תשובה לשאלה "מה רואים בצילום?" הינה רק קריאה אחת אפשרית, משום שהראייה עוברת תהליך של קידוד: היא נלמדת, הרגלית, ומוכפפת לאופני ייצוג מוסכמים המכוננים עולם בעל משמעות. הכלת שני המימדים בצילום מצביעה על המרחב החזותי כייצוג של תפיסת העולם, הטעם והמוסכמות החברתיות, אשר מבנים את מערכת הסכמות הקוגניטיביות של הצלם והצופה (הביטוס לפי בורדייה).

בעבודה AM:PM נראה פנים חנות עמוס ליד הקופה. אנשים, מוצרים, מסכים ומשטחי תקרה מרובעים, מרכיבים מרחב דחוס בפרטים, יוצרים שיווי משקל מתוח ביחסים בין אובייקט ורקע ומפירים את האיזון בין המונחים תמונה וצילום. מתח זה מתקיים גם בשאר העבודות בתערוכה, בין אם נראים בהן אנשים בחוף הים, "עוברים ושבים" במעבר חציה, או רחובות ריקים מאדם בשעות הלילה; אותו מתח חושף את כוחו של הצילום כמדיום המַתנֶה את תהליכי ייצורו של המרחב, את האופן שבו הוא מתנסח ואת תהליכי השליטה והפיקוח עליו. למעשה, העיצוב החזותי לא רק נוכח בכול, אלא הוא זה המספק לכל הדברים את תנאי האפשרות של ההופעה, את התנאים המסדירים חלוקה בין פרטי לציבורי, את קווי הכוח ואת נקודות העימות, וכן את המתחים שביניהם.

הקשר בין העבודות אינו ממילאי: הפרופורציות שלהן אינן אחידות והתוכן שלהן מגוון. מה שמקשר ביניהן הוא העמדה המוסרית שלהן, ההצבעה על טכניקה שמכוננת יחסי ידע/כוח בחברה. עמדה זו מערערת על האופוזיציה הדיכוטומית בין התבוננות לפעולה ובין פסיביות לאקטיביות, טורפת את ההיררכיה של צלם / מצולם / צופה ומאפשרת, ולו לרגע, שחרור מקונפיגורציה של שליטה ושעבוד.

באחת העבודות מייצרת הפרספקטיבה ריבוע מואר בקצה רחוב חשוך, במרכזו נראית דמות אדם מרחוק. אורות המכונית העוברת ברגע המצולם, מאירים להרף עין את הסצנה, וכמו מהווים "מפתח" להתבוננות.