סיפור פשוט

חנה יגר

אוצרת: רותי ששונקין

 ALFRED EXPRESS #4 / 29.03.2012 - 02.04.2012

התבוננות בדמויות ציוריה של חנה יגר היא התבוננות באלו שאיננו רואים.

הנושאים בהם עוסקת יגר קשורים בסיפוריהם של אנשי היומיום, דמויות השוליים.

היא מתעדת במבטה ובציוריה את הרגעים החולפים על פנינו מבלי משים.

אותם רגעים נטולי הדר שרק עין ולב רגיש מצליחים לקלוט, להישבות בקסמם ואף להיטרד מהם.

היא מתבוננת, מציצה באלו שהפכה למושא מבטה. חלקם שפופים, ברגע של חולשה, ללא כל הרואיות, מרוכזים בבנאליות של היומיום, מתרחצים, מחפשים, מפגינים ונאבקים.

גם כאשר היא מתארת אותם בפעולה, הם פסיביים,כנועים.

אותן דמויות מתוארות על ידה ככאלו שנלכדו במצבים שבהם אינם חפצים, שאינם בשליטתם ואינם תוצאה של מעשיהם, נאבקים כנגד גורל אקראי חסר רחמים ולרוב נכשלים.

כאותו הירשל גיבור סיפורו של עגנון ”סיפור פשוט”(1), דמות פסיבית וחלשה המשלימה עם גורלה.   

זה שאינו מצליח לפעול על פי תכתיבי החברה, זו שאינה מכירה בזכותו לממש עצמו ומביאה אותו לאיבוד שפיותו.

גיבוריה של יגר אינם שועים למבטה, האם הם מרגישים בנוכחותה? וגם אם כן, אין נוכחותה מצליחה לחדור לעולמם.

היא מציצה לאינטימי, מתעדת את שהיה שם, רק היא מצליחה לראות את המתרחש.

היא מעלימה את פניהם, לדמויותיה אין עיניים, הן אינן משירות מבט. הן כנועות, מרוכזות בעצמן, בטרדות ובפעולות השגרה היומיומית, שגרה שאינה מביאה נחמה.

הרופא המטפל בהירשל מלמד אותו לחיות עם יצרים "רדומים”, לקבל את שיגרת החיים כעובדה שאין לשנותה ואין להילחם בה.

אך גם מי שמוותר על המאבק ועדין בוחר שלא לוותר על חירותו נידון לבדידות, עצב ואומללות.

יגר מתחילה מהמופשט, ממשטחי הצבע ומתוך המופשט וכתם הצבע מבליחה לה סצנה, דמות או נושא.היא ממשיכה ויוצרת את קווי המתאר, מהדקת ומדייקת את מפגש משטחי הצבע עד לכדי השלמתה של היצירה.

דרך כתמי צבע אקספרסיביים ומופשטים היא מבטאת ריאליזם עז וכואב.

היא משטיחה את הציור ללא פרספקטיבה או מתבוננת מזווית שיוצרת פרספקטיבה מעוותת, מביאה את דמויותיה לקדמת הבמה ואינה מאפשרת לצופה לתפוס מרחק.

האם הצללים ביצירותיה הם בבואות של הדמויות או ישויות נפרדות ועצמאיות?

לעתים נראה כי אלו הן הדמויות הראשיות בסיפור. אלו הנמצאים בצל, שאיננו רואים.

כדי שייווצר צל צריך אור, אור שאינו מצוי בציוריה, זה שמזיז את הצל ואותנו ממקום למקום,  שבלעדיו אין חיים.

היא חושפת את האישי והאינטימי לעיני כל, את הדמויות אותן היא מציירת ואת עצמה,

אינה נותנת שמות, משאירה לעצמה לספר את הסיפור שלה ולנו את שלנו - אף אחד מהסיפורים אינו סיפור פשוט.

(1)עגנון,ש"י.”סיפור פשוט”,הצואת שוקן 2011.