הקוצים מדברים עדנה

ורד זקן - שריג

אוצרות: נעמה קפון וליאור שור 

ALFRED EXPRESS #11 / 18.05.2012 - 22.05.2012

הלך,

בדרכי אם תעבור

בערב קיץ

שדוף שמש

עייפה מעמל יום

- זר פרחים לראשך

אשזור

ומים צוננים אשקך

לימים יבואו.

-----

זה סוף הקציר

מאת טובה זקן

השיר לעיל נכתב כמתנה מאם לבתה לאחר שהאחרונה מלאה השראה את הראשונה ביצירותיה.

התמודדות עם נושאים של אימהות והזנה עומדים בבסיס עבודותיה החדשות של ורד זקן- שריג ועוברים כחוט מקשר ביניהן. מן העבודות ניבטות סצנות המטופלות בחמלה ונחישות.

החוויה של היות אם צעירה והמעבר מהיות ילדה של מישהי לאימא של מישהו הינה מטלטלת וכרוכה בהכרות מחודשת עם העצמי ועם העולם. תהליך מורכב ומרכיב זה מכיל בתוכו תחושה חזקה של שמחה, קבלה וגילוי בד בבד עם תחושת בדידות ואובדן. שינוי במארג התפקידים.

דימויה כאילו מופיעים מאליהם, מתגלים אל הצופה. הם מצויים במרחבי ביניים לימינאליים בין המרחב הביתי לזה שבחוץ, בין החוויה האישית לזו החברתית, ובין המציאותי דוקומנטרי לבדיוני ולמומצא.

השעה בעבודותיה של זקן- שריג הינה שעת הדמדומים בין העבר להווה, שעתה של מטמורפוזה פנימית זהו הרגע שלפני (ואולי זה הרגע שאחרי) ההתרחשות. באופן דומה הדברים מצוירים במנותק מסביבה כמו היו רק הם בעולם. בחירות אלו משאירות לצופה מרחב לדמיין את מה שלא הצטייר. זקן שריג משאירה ברישומים מקומות "ריקים" כקווים ותוחמת שטחים כמו מסמנת את הדרך בדרכה החדשה בה היא מחפשת את מקומה. העולם שמציגה זקן- שריג הוא עולם המאפשר חוויה טוטאלית בתוכו יכולה להפוך צלחת פלסטיק כחולה של ילד לכדור הארץ, או לרגע של בדידות קיומית. והקוצים מדברים עדנה, מצוירים ברכות מתעתעת המנכיחה את הפער בין תוכן הנושא הציורי לאופן בו הוא מצויר ואולי את הבחירה להביט ולמצוא את הרוך והיופי גם בקוצים שבחיינו. זקן-שריג מגששת ומסמנת קווי מתאר, אולי תחילתו של שביל במסע.