Completion

A group exhibition of Alfred Gallery's members

Curator: Yoav Shavit

07.05.2015 - 05.06.2015

The collective, which soon will celebrate a decade of its existence, has evolved over the years from a small window gallery in trendy Tel Aviv neighborhood Florentine, to an art and culture institute. This exhibition brings together the artists group around a common shape, a circle. Each of the artists expressed his or her personal content and displays it in his or her language as an artist.

'Completion' is an exhibition in which all the art works refer to the designed round shape. All of them were created especially for the exhibition and weren't presented earlier. The exhibition text will be uploaded to the Gallery's website, and will be updated daily, layer upon layer.

השלמות (טקסט מתגלגל)

כותב: יואב שביט

מאי 06

ומה עם המאלף שהעמיד את כל האריות בקרקס במעגל סביבו, ראש לזנב ואמר 'הופ!' וכל אחד מהאריות בלע את זה שלפניו עד האגן.   אז הוא אמר שוב 'הופ!' וכל אריה אכל את האריה שלפניו עד הכתף. ואז הוא אומר שוב הופ וכל אריה בלע לחלוטין את זה שלפניו.  אז איפה הוא עכשיו?? או אם מישהו מתלבש טוב ונעמד בקוטב, ממש על ציר הסיבוב של כדור הארץ, ולא זז יום.  אפשר להגיד שהוא הקיף את העולם? ומה לגבי צורות היסוד, הרי המעגל הוא קטגוריה נפרדת בתוכן, הוא לא מצולע והריבוע והמשולש כן.  האם הוא צורת יסוד יסודית יותר? האם הן פשרה כי היה צריך שלוש? או נניח ציור- למה שמים ציורים במסגרת מרובעת? הרי זאת צורה כל כך לא יעילה ולא קשורה לכלום בטבע, אז למה ? או טקסט, אם מקבלים את זה שהמעגל הוא צורת היסוד, איזה קשר יכול להיות בין טקסט- שהוא עניין קווי שזז מא' ל ב' לבין העולם?

מאי 07

אומרים גלגל העין. אומרים 'הציור צד את עיני'. 'עיניי צדו את עינייה'. (הוא אומר לי 'לבסוף אתה מתחתן עם זוג עיניים.')  -ומסביב- לבן. לאיזה עוד חיות יש לבן מסביב לאיריס? למה נוסף לנו הצבע הבולט הזה מסביב אם לבן הוא צבעו של המת, של הניבים, של העצמות, של השלג בעידן הקרח האיום? נדמה לפעמים שבעיצוב של גוף האדם היתה כוונה להגדיל את הדרמה (על בסיס מערכת חווית החושים היונקית) כמה שאפשר. למשל- חלק זה מגניב, ואז שער מקורזל ורק אז החלק ביותר- הנחשק, התנועה בלי התנגדות (הגלגל המתגלגל מעצמו) ואז מין. ככה גם כאן. לפני שעין (צרה יחסית לרוב היונקים) פוגשת בחיותה של חית האדם הזהה לה היא עוברת על פני חלקת לובן, חלקה של זה, ורק אז המבט בא אל המעגל, אל החיות. אל תוך ה'איריס'. וכשעין מביטה אל עין מוקפים בזה מבחוץ. כשעין אל עין כל מה שמחוץ למעגל האיריס הופך זה.... הציורים מוקפים בלובן של הקיר. מי מביט במי? מי צד?

מאי 10

והמעגל- המעגל מתקיים סביב נקודה שלא קיימת. הנקודה, הקיימת- לא קיימת, היא התנאי לקיום של כל הצורות. אולי ממנה ראוי להתחיל טקסט על תערוכה של עיגולים- כי היא מה שיכול לחבר גם מילים לדברים (או לאמנות) וגם ביחס אליהה יהיה ברור יתרונו של המעגל על פני יתר הצורות. מהנקודה מתחיל כל מרחב מדמה והיא, שהיא צורה שאיננה צורה, מקיימת על גבה את כל היתר. בגאומטריה מגדירים נקודה מיקום ללא נפח במרחב. (מאמין שיש כזה דבר? קבל מרחב גאומטרי). אם ככה, אם היינו רוצים לצייר נקודה, היינו צריכים לחדד את העיפרון שלנו עד לאין סוף- ואז לגעת בנייר (בלי להשאיר סימן). הנקודה הזאת, האידיאלית היא היסוד. המרחק בין "צורות היסוד"  לנקודה הוא אינסופי, הוא מחייב אמונה במושג אין סוף, וככה אין- סוף של כלום (של נקודות שנמצאות בין שתי נקודות) יכול להיות משהו (קו). משם למצולע כלשהו המרחק הוא כבר של פסיעה פשוטה. סופית. אין צורך בקפיצות אמונה (טבעיות). אבל עיגול- עיגול הוא רק הרחבה של נקודה. המרחק בין נקודה לעיגול הוא כמו בין נקודה לקו ובגלל זה, אם יש טעם בלדבר על איזה צורה שהיא יסודית, המעגל צריך להיות זה שמדברים עליו. כי הנה: מעגל = כל הנקודות שנמצאות במרחק שווה מנקודה ובדומה לו קו = כל הנקודות שנמצאות בין שתי נקודות במרחב. ככה יוצא שהמעגל הוא צורה יסודית יותר מיתר הצורות, אבל בכלל, מה נשאר מהן? מצורות היסוד, מי צריך אותן היום? היסוד הוא הרי פיקסל. נקודה דיגיטלית. והפיקסל האידיאלי הוא הנקודה- הפיקסל ללא גודל בכלל. כמה שהמדיום יותר טוב, ככה הנקודה שלו היא יותר קרובה לכלום. ציור- מושלם. פיסול- מושלם. צילום- אנלוגי- מושלם והדיגיטלי גם כבר שואף לאפס. אבל מה עם מילים? איפה הנקודה שמחברת כאן את המרחב המדומה?  האם יש פיקסל בגודל אפס בכתיבה כמו בציור? לי נדמה שיש. כשאני כותב אני מאמין שיש איזה נקודה מודעת שאני כותב אליה וכשאת/ה קורא/ת את/ה מאמין/ה שיש נקודת כזאת שכתבה. אלו הן נקודות המגוז של כל מרחבי הטקסט. המעגל (שכותרו שואף לאין סוף) של הטקסט מקיף את המרחבים שבין שני יצורים מדברים. עכשיו נציב בתוכו אמנות בפורמט עגול:

מאי 11

למשל את הציור של טליה רז. המעגל כאילו נפתח בו אל הלילה ובתוכו ירחים. הירחים, חסרים ומלאים, מקשיתים מעל הילדה שרוכבת על הטווס. בלילה. והילדה עיניה עיניי זומבי (של הורים של ילדה שאינה ישנה ורואים את לילם?) והיא עומדת על גב טווסים בשנתה. והטווס- אותה חיה שנושאת את הזנב המסורבל עד להכשיל למען היופי- נושא כאן גם את הילדה ללא סימן של מאמץ:  יהיו החיים 'הליכת חלום'. ויהיו כך בכל ירח. חסר ומלא תמיד. – ככה אומרת הילדה כביכול ב'הליכת חלום' שהיא דבר מה שונה מהליכה שמתוך שינה. היא רומזת על פקיחה של אותן עיניים שנסגרות כשאנחנו ערים. והטווס נושא את כל זה על גבו ללא קושי... אצל עדי לוי המעגל תחום בריבוע והוא תוחם מעגל מתוך בניין מרובע. אל הצלחות העגולות שעל דופן הבניין אמור הלוויין להגיש תרבות ששוגרה אל החלל ממקום אחר על פני הכדור. ובצלחת הפסח שבפנים הערוצים כל כך שונים (דם צפרדע, כינים, ערוב...).  עדי עבר לברלין.  האם נסע כדי להחליף אותם? את הערוצים? את הצלחות? או להיות לוויין? וגם מהי המשמעות בכלל בצלחת לוויין היום? האם זהו תיעוד של חפץ רגע לפני שהוא נעלם מהנוף? האם נוכל מחר לשגר את עצמנו מתוך צלחת דומה למקום אחר? האם אפשר להיכנס אי פעם באמת אל תוך תרבות אחרת? או להיקלט? כלומר שהיא תיכנס לתוכנו, לפי בחירה מודעת? שתתרחש בנו קליטה שמשדרת זהות החוצה? עדי? האם אתה שם?

מאי 13

אתה רואה את הירח במלואו.  את הרצון ואת הריק של מילוי הרצון ואז נשמט. תלך הכרכרה לעזאזל. כל המהלך לא יכול להבשיל ליותר מנשל ככה או ככה- לעזאזל! ואז, חופשי, עולה בך איזה רעיון, איזה קו לא נראה נפקח בינך לבין איזה כוכב שממילא היה שם. תשוקה. ותלך. תצא מזה.  אלא שמזה לא תצא. רודף אחרי הבהוב במקום לנוח מתחת. לגשר. מה זה תקף אותך שוב? למה תסתער? שוב. למה לא להגיע לאיזה מסקנה קווית וללכת באותו הכיוון? אפילו יהיה למטה, העיקר שבלי התנגדות. פנימית. שוב האבן שואבת אותך לרדוף אחריה - למשות.  מהבאר ועד ההנחה על ראשו של אלוהים. בקו- כביכול שנעים בו רק בזכות התנועה המעגלית שהיצירה משגרת אותנו שוב ושוב לתוכו. להתגלגל בערסל מסמרים לשמוע; את כישורי הגלגל שרים/ לראות;

לגלוג פוגש אבנים.

מאי 16

איפה יש מעגלים בטבע, טבעות, או אפילו כדורים? מה מתכדרר? אורי כדורי מתכדרר וככה גם ארמדילו, קיפוד וגם בועת אויר במים, בועות בלאבה וכנראה שעוד. אבל האם נוצרות בטבע בועות שמרחפות באוויר? למעט מאד זמן. נדמה לי שבלי שהבן אדם יבוא ויוסיף למים מהכימיה שלו קסם אלסטי, הנוזל הטבעי לא מחזיק אוויר. לא מתייצב בהתנגדות מושלמת לכל הכוחות מול כל הכיוונים ומרחף כאילו מבלי דעת. את הכדוריים- אם יציירו מכל כיוון יציירו כעיגול. הם מתנגדים גם למערכות הפרספקטיבה השונות וגם לאלה של התפישה, אלו שהשכל כאילו משליך כרשת אל תוך העולם לגרוף את כל מה שאפשרי לו לתפוש. הבועה, לא תמרח לאיזה כיוון בגלל שמביטים בה מכאן או משם אבל כנגד זה גם העין- שהיא איבר החישה היחיד שהמוח ייצר מעצמו ( כאילו רצה מסקרנותו להכיר יותר טוב את החוץ- ) גם היא כדור (להגיד המוח רצה - הא! הנה לפני גלגלי- עיני- מוחך בדיחה מעגלית מושלמת: המוח רצה... מודל דומם שמוגש לחווה אותו כרצון – רוצה,, וחוץ מזה(בחוץ-)); פרחים, חברבורות, גבה של חיפושית מושה רבנו ושבע ה'נקודות' שעליו, עיני הדגים, הציפורים, האיילות, מכתשי האסטרואידים, לועות הרי הגעש, חתכם של גבעולי העשב בונגלוס, היכל הספר, כיפת הסלע וגם קצות אצבעותיה של השממית- עגולים.

ובפנים: הקבר הנאיבי של המעגל, הילדה העולה מבארות הירח, רכובה על טווס, המגן הסקסופילי המושלם להתגלגלות בשמי העיר, הרשת הנוירו- מיגרנית שחוסמת את: אחים שרפה- הורה! שריפה בהרים שעל הרצפה- היי! כיפק היי! - הידד לעציץ המולדת הצחיח (לקחת הביתה ולא להשקות) ששוכן מתחת לדנאיות סדום מזר של הטנקים שמפרפרים על סף הזיכרון, ומעל האישה הערומה 'שפוך עליי/ דרוך עליי' שהיא כמו אטום שכיר של זיכרון; לטעון לפרוק לשכוח, או האשה הראשונה, שפעם נשכרה ופעם נשכחה כמה שמקיים מראה בהיעלמות שלה, ואולי ראוי להגיד לגביה גם את המילה כיסוף ואז שוב- ירח או- ירח לוקה בדובדבניות או לבסוף פשוט הירח, שעליו תמיד אומרים: מה עוד יש להגיד? כל אלו עיגולים שהשלמנו איתם לרגע.