אבק קונקרטי

דני לביא

אוצרת: עדיה פורת

31.12.2010 - 11.12.2010

בחלל התערוכה מוצבים שלושה פטפונים המנגנים שלוש יצירות שחוברו על ידי דני לביא, והחרוטות על גבי תקליטים לבנים שהוכנו במיוחד לתערוכה זו. משטח החצץ הממלא את החלל משמש אף הוא מצע למוזיקה הנוצרת והמושמעת בחלל.

בחלל הפנימי מוצגת דמותו התלת־ממדית של לביא לאחר שגופו נסרק והודפס בטכנולוגית ייצור תלת־ממדית. על גבי דמותו מוקרן ענן נקודות מרצד שהן נקודות הייחוס המרכיבות את מודל גופו הסרוק. ענן הנקודות מגיב למוזיקה הממלאת את החלל ומרצד על פיה. גופו החשוף של האמן מופיע כמצע להתייחסויותיו השונות של הקהל ה"מחבב" או ה"סוקל".

מעבודתו של לביא עולות שאלות על ההשלכות הרגשיות של סאונד. מיצבי הסאונד שלו רוקמים יחסים בין חלל, סאונד ודימוי, אך יותר מכך: הם משתפים את הצופה/מאזין כמשתתף חיוני בחוויה. עבודתו של לביא מייצרת נופים פנימיים־תחושתיים העשויים רבדים של קולות, דימויים וזיכרונות. הסאונד, מוזיקה משובשת, הופך למלכודת קסומה של תחושות פלסטיות־גופניות, ומתוך כך עולה תחושת פיתוי נעימה היוצרת מיד תחושת מלכוד.

אבק קונקרטי היא תערוכה העוסקת בנוף האנושי החדש: נוף של חיבורים חברתיים הנוצרים כתוצאה מטכנולוגיות המידע החדשות, ה-Social Plugging. היא עוסקת בחיפוש עצמי, בחיפוש חברתי, במלכודת הרשת ובריאליטי חברתי כמוזיקה.

הקולות, הצלילים והרעשים הקיימים במרחב הם המוזיקה של המרחב. באותו אופן, חוויותיו וקורותיו של כל אדם בתוך שגרת יומו הם "המוזיקה" שלו, המוזיקה של הדברים ברגע התרחשותם. תהליך סריקת הדימוי הוא תהליך שבו מידע חומרי כלשהו מומר למידע דיגיטלי, האובייקט הנסרק מפורק לחלקיקיו. 

בתוך אווירה של מוזיקה המתרחשת מתוך המקרה, מתוך ההזדמנות הנתונה, מתוך אינסוף האפשרויות המופיעות ונעלמות תוך כדי התרחשות החיים, תוך כדי השינויים ההכרחיים למהלכי החיים, נוצר הצורך לאסוף את הזהות, לחפש אחרי גרעין החיים, אחר הדנ"א, אחרי קודים בוני זהות. הנפש מחפשת את זהותה בתוך שלל הזהויות האפשריות, משוטטת בתוך מבנה רפלקטיבי של מראות, ותוך כדי כך נופלת אל תוך רשת של רפלקטורים המסמנים אותה במרחב ונותנים לה רמזים על זהויות אפשריות רבות. הנפש הופכת לאספנית של זהויות.