מה שפורם

גידי סמילנסקי / מרים גמבורד / אוהד פישוף 

אוצר: יונתן הירשפלד

25.02.2011 - 03.02.2011

העולם מתפרק לנו. אתה מבין את זה כשאתה מביט על כמות הברגים, המסמרים, הדבקים, המהדקים ודומיהם שאנחנו מייצרים. גם בחיינו הרוחניים אפשר לומר כי משאביה האדירים של התרבות הפופולרית, כמו גם אלו של מערכת החינוך, מגויסים למלאכת האיחוי והתפירה של הנרטיבים ההיסטוריים – בקנה המידה הגדול – ושל החוויה האישית – בקנה המידה הפרטי.

מרים גמבורד מקפיאה בעבודתה שבר מסיפור יפני. אדם שאשתו מתה לוקח לו אישה צעירה תחתיה. רוח האישה המתה, המנסה להיאחז בחיים ולהריח עוד פעם אחת את פריחת עץ השיזף, נאחזת בשדי האישה הצעירה ואינה מרפה. הבעל נאלץ לכרות את ידיה, וכפותיה נשארות לפותות לשדי האישה הצעירה. 

גידי סמילנסקי מזמין לסטודיו דוגמן ודוגמנית, הוא מניח להם להתפרקד מולו, להתערבב, להיעשות לתווי נוף, לטבע דומם, לשיר הייקו משני גופים. פעולת הציור שלו לוכדת את ההתרחשות, את הקו השחור של צל גוף על גוף והלבן הבר־חלוף של גב או ירך או לחי, פוגעת בנייר, נוזלת, נושמת, שואפת, מחרחרת, חושקת שיניים, קופצת אגרוף, מקמטת, מהרהרת, שרה שיר, מריחה שיזף ובורחת לפני שהציור ייקח אדנות על הפעולה ועל הרגע.

האמנות הפוסט־מודרנית הפכה את הפרום לממד רביעי של הווייתה: בעולם שבו אין דבר אבוד יותר מהממשי ומהאמיתי, נעשתה היאחזות הרפאים בחיים לאתר ההתרחשות של האירוע האמנותי. הרפאים הפוסט־מודרניים הם עדות מאירוע שאי־אפשר להבטיח את אמיתות קיומו. כך הרוח הזקנה האוחזת באישה הצעירה ומבקשת להביט בפריחת השיזף מסרבת לעזוב אפילו אחרי שכרתו את ידיה ממפרקי כפותיהן, כך העבודות של סמילנסקי, המרחפות כסדינים על הקירות, מסרבות להרפות את אחיזתן באירוע כפי שהן מסרבות להתמסר לתיאורו הספרותי. וכך מקבל הצופה והמאזין של פישוף שברי עדויות פרומות מאירועים מדומיינים, מעלילות, מתמונות, שמעולם לא היו.