2092

קרולינה להן / עודד יונס / משי כהן / אלה קנטי / אורי וויינשטיין

02.07.2020 - 25.07.2020

צילם: יובל נאור

2092

בתערוכה יציגו חמישה אמנים ילידי 1992 אשר בוחנים את מרחב הגלריה כקפסולת זמן, כמקום מוגן להטמנת פריטים, חפצים או מידע מתוך כוונה מוצהרת שייפתח בתקופת זמן מאוחרת יותר 2092, תמונת מצב המגיבה להוויה של נקודת התחלה משותפת. הפער בין נוסטלגיה לאקטואליה, בין אירוע היסטורי לאירוע אישי, בפעולות שיש להן זיקה לשאלה על קיומו של זיכרון קולקטיבי. הגלריה תקבל על עצמה אופי של חלל אחסון, מחסן עם אגירה פיקטיבית המכילה את עבודות האמנים.

טקסט אוצרותי: 

המחסן, תצורתו האינטימית של הארכיון, כרוך בהיגיון פרדוקסלי המאפיין כל מעשה הנצחה. מחד גיסא הוא מופקד על שימורם של זיכרונות ופועל כנאמן או כערב לביטחונם. מאידך גיסא הוא סופן אותם נעולים בחלל תחום בגבול, מאפשר לנו להניחם בצד, להמשיך הלאה, ובכך לשכוח אותם הלכה למעשה. עם פתיחת שעריו של המחסן, מרעידה רוח הפרצים של ההיסטוריה את תכולתו והזיכרונות המאוחסנים בו שבים לתוך הזמן באחת.

 התערוכה מתפקדת כמחסן, קפסולת זמן האוצרת בתוכה את שנת 1992. זיכרונה הקולקטיבי של שנה זו נתון מאותו רגע למשא ומתן מחודש: 1992 פוגשת בעתידה, זה שהתרחש עד כה וזה שעוד מסומן כהבטחה הממתינה לשעת הפרעון שלה (2092). משאלותיה עשויות להיראות תמימות עד כדי גיחוך (ג׳ינגל הבחירות של מרצ), האסתטיקה שלה צעקנית ומטופשת (ברכות ואיחולים מכזיבים) והשיח שלה נבוב וחסר מודעות עצמית (״אני צמחונית אבל אוכלת דגים״). בה בעת, אפשר להתקנא באותה התמימות בדיוק (משחקי קופסה, רישומים הנעשים כלאחר יד תוך כדי שיחת טלפון), להשתמש שוב בטכנולוגיות של התקופה (ניירות פקס, תאורת פלורסנט, מערכת סטריאו) או להתענג על עקרותה של השאיפה לארכב אותה ולמצות את מהותה (מערכת מדפים בעלת פונקציונליות אלטרנטיבית). 

האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה נולדו כולם בשנת 1992. בחלל הגלריה הם אצרו שנה זו כפי שהיא התעצבה לימים בתודעתם. בכך, הם מבקשים לעקוב אחר הגבול העדין העובר בין הזיכרון האישי לזיכרון הקולקטיבי, ולתהות על הבניית זיכרון של נקודת זמן היסטורית מבעד לנוסטלגיה ולפסטיש של תרבות הצריכה. עם פתיחת שעריו של המחסן, מופקעת שנת 1992 מאחיזתם האינטימית של האמניות והאמנים, אולם מתוך הויתור האישי הזה, כואב ככל שיהיה, היא מתהווה מחדש באופן אחר. במפגש עם המבקרים והמבקרות בתערוכה, במרחב הביניים המתהווה בין האינטימי לקולקטיבי, נבראת 1992 כסימן הממוקם מעבר לכל התנסות או חוויה של סובייקט קונקרטי. לא מדובר בשנת 1992 החרותה בזיכרון האמנית, ולא בדיוק בשנה החרותה בזיכרון המתבוננת. מדובר בזיכרון החוצה את מבטן של השתיים, חומק מאחיזתה של זו ושל זו, מתעקש שאיש לא יוכל לתבוע עליו בעלות. בין 1992 שנותרה כלואה במחסן ל-1992 שייצוגיה בתרבות הפופולרית מוחזרו והפכו שחוקים לעייפה, נוצר זיכרון של שנה חדשה לגמרי, כזו שעדיין לא נחוותה.

על האמנים:

חמשת האמנים ילידי 1992, למדו וסיימו תואר ראשון BFA לאמנות בין השנים 2015-2019 בבצלאל- אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, ישראל.

אורי וויינשטיין

משתמש באמצעי שמע אשר מנכסים סמלי תרבות ופוליטיקה ישראלית. יוצר בחלל מיצב הבנוי כמעגל הקשבה לזוג רמקולים, האחד משמיע גרסה מעובדת לג'ינגל של מרצ משנת  1992 בסגנון תסכיתי מיינדפולנס המאמין באחדות ה"כח לעשות את השינוי". סמוך אליו רמקול שני המשמיע גרסה אינסטרומנטלית ללהיט מאותה השנה "אהבה קצרה" של מאיר בנאי. 

במעגל זה פסל Readymade של נמר מעץ, החובש כובע עם הכיתוב "ישראל מחכה לרבין". הצופים מוזמנים להצטרף למעגל בחברת השלושה.

קרולינה להן 

פסל המבוסס על פירוק וקיבוע מחודש של מערכת מדפים המשבשת את החלל ושואלת שאלות על פונקציונלית וחיים של אובייקט על מדף. המדפים עוברים טרנספורמציה אשר מבוססת על משחק חומרי המניע וקושר אותם עם תאורה כתומה, מנוע ולוחות עץ חרוטים. החריטות חושפות דימויים ועולם רישומי המתייחס לסיפורים שעוברים מפה לאוזן, עם הזמן הם מקבלים אמת מחודשת שנחרטת בזיכרון קולקטיבי ומתעלה על הגרסה המקורית.

אלה קנטי

מספר עבודות רישום, הדפס ודפוס. העבודות מכילות טקסט ואייקונים המקושרים לחוויות וזכרונות אישיים וקולקטיביים, הם נגזרת של תרבות-חברה-פוליטיקה. לוח משחק (ללא) סולמות ונחשים, איחולים שונים בפורמט של פוסטרים בהם הצופה יכול.ה לדפדף הטקסט עצמו פשטני ולעיתים מגוחך ביחס לכוונה העומדת מאחוריו מה שיכול לעורר תחושת אכזבה ואבסורד. 

עודד יונס

יוצר רישום המתעד שיחה שמעולם לא התקיימה על גבי ניירות פקס. הניירות נגללים מעלה על ידי מערכת ממונעת ויוצרים מעגל סגור. המערכת חותכת במרכזם של מדפי עץ לצד יצורי כלאיים המורכבים מחלקי פאזל. בהיעדר מוען ונמען העבודה  מנסה ללכוד רגע שעומד להיעלם ולהנציח אותו. רגע איזוטרי וחסר משמעות כביכול, שנלכד. היומיומי והשגור הם כתב החידה העלום, שעל פי רוב איש אינו טורח לפצח.

משי כהן

מציעה אפשרות לשימור חומר ואינפורמציה על ידי הקפאה. פריזר קפוא, פתוח אך חסום בזכוכית המכיל פסלי דגים מקרח בעלי שילדה מקנווס טבול בצבע אקרילי. האובייקטים ניתנים לשימור לזמן בלתי מוגבל כל עוד נמצאים בטמפרטורת הקפאה, ולא, גוף הדג נמס לחלוטין, נותר שלד. 

בחלל תלוי רישום של דף שורות צהוב עליו כתוב המשפט ״אני צמחונית אבל אני אוכלת דגים״ , מסמן חוסר מודעות, בורות ותום של תקופה. הרישום בתוך מאובן קרח.

שנת התערוכות: מרחב פעולה

התערוכה 2092 היא השניה בשנת התערוכות 2020 שמוקדשת לנושא מרחב-פעולה.

השנה תתמקד הגלריה בבירור מהותו של המושג "מרחב-פעולה". בפתח העשור השלישי של המאה ה-21 אנו מבקשים לערער על התפיסה הקלאסית של תצוגות ותערוכות, ולבדוק מחדש את תפקידם של אלו בשדה האמנותי. במלאת 15 שנות פעילות, חברי קבוצת אלפרד מבקשים לפתוח דיון מעשי סביב סוגיות אלו ולנסות להגדיר מחדש את תפקידנו כגלריה לאמנות שהיא גם מכון שיתופי לאמנות ולתרבות. בשנה זו יוצגו פרויקטים ותערוכות המעמידים במרכזם שיתופי פעולה המושתתים על מעברים בין מדיומים ותחומי דעת, ועל בדיקה של האופנים בהם ניתן לחבר בין תחומים בצורה המייצרת סינרגיה.