משתנה קבוע

הדס דוכן / ליאת דניאלי

אוצרת: הדסה כהן

26.03.22-18.02.22

משתנה קבוע

מאז פרוץ המגפה העולמית נוכחת תחושת אי־הוודאות בחיינו באופן יומיומי. מערכות כלכליות, מוסדיות וחברתיות התערערו, הושבתו או הופסקו. יחד עם זאת, כדור הארץ המשיך לחוג סביב השמש, השמש זרחה ושקעה, עונות השנה התחלפו והירח התמיד בהקפת העולם מדי חודש בחודשו. למול סדרי עולם קבועים כמו אלו, השבר האנושי מעולם לא הרגיש ממשי יותר. בתערוכה משתנה קבוע פונות האמניות ליאת דניאלי והדס דוכן אל המשתנים הקבועים בטבע ומתעלות אותם אל מרחב הגלריה. הן מגדלות תפוחי אדמה ומתמירות אותם לחומר ביופלסטי מתכלה. באופן זה, הן מייצרות זירה המפגישה משתנה קבוע שנחיצותו נתפסת כבלתי מעורערת לתהליך גידול תפוחי האדמה (שמש) ובמשתנה נוסף, שממדי השפעתו סמויים יותר (ירח). עבודות המיצב בתערוכה מסמנות את ה״תחנות״ השונות בתהליך התמרה זה, את חילוף החומרים המתקיים בתערוכה כבמעגל סגור, מרגע צמיחתו של תפוח האדמה ועד לעיבודו לכדי חומר אורגני חדש.

מקורו של תפוח האדמה בהרי האנדים, בהם שימש כמזונם העיקרי של בני האינקה. כיבושיו של קולומבוס הובילו להפצתו באירופה. על־פי הדעה הרווחת, הפצת תפוח האדמה באירופה שמה קץ למקרי רעב רבים, שכן חקלאים מצאו שניתן להפיק ממנו אנרגיית מזון גבוהה יותר מאשר מגידולים רבים אחרים. כיום, הוא הגידול החמישי בחשיבותו בעולם התעשייתי, אחרי חיטה, תירס, אורז וקני סוכר. תפוח האדמה מהווה חלק מניסויי נאס״א לגידול צמחים במשימות ארוכות טווח בחלל וחוקרים רבים מנסים לפתח זן חדש שיהיה עמיד בפני תנאי אקלים קיצוניים. 

העבודה המוצבת בכניסה לגלריה הוקמה כבר בזמן "טרנזיט", התערוכה הקודמת שהוצגה בה. דניאלי ודוכן יצרו קשר עם חקלאים מאזור השרון וקיבלו חלקת אדמה שהועברה לגלריה. סביב חלקה זו הן יצרו מבנה דמוי חממה והזמינו את הקהל לשתול יחד איתן תפוחי אדמה מזן ׳נשיקות׳, כחלק מעבודת פרפורמנס מתמשכת. מהלך זה, של שילוב תערוכות, חיזק את יסודות התערוכה משתנה קבוע וחידד את עקרון ההווה המתמשך שהאמניות פועלות על פיו; הן ביקשו לזרוע כוונות ולהטמין משאלות־לב כמוסות מבעוד מועד, על מנת שאלו יהפכו לדשן עבור מה שעתיד לצמוח בתערוכה הנוכחית. שכבות האדמה שבמיצב מכסות כעת חצי מחלון הראווה ומקשות על ההצצה פנימה אל הגלריה. בדרך זו, האמניות מגביהות את קו הקרקע לגובה העיניים וחושפות את בטן האדמה. התפודים הנובטים מתגלים, והחיים שבין הרגבים מגיחים ממחבואם אט־אט, במרוצת הזמן.

במהלך כל ימי התערוכה, דניאלי ודוכן שולפות מהאדמה תפודים בוגרים ומעבירות אותם אל המיצב הסמוך: קולפן חשמלי, מקלף את הפקעות ומשיל קליפות מסולסלות הנערמות על-גבי גבעת מלח בוהקת. המלח מייבש את הקליפות ומשמר אותן  בתנאים אופטימליים לטובת השלב הבא שהתוצר שלו מוצג בחדר הקטן בתוככי הגלריה. לצד זה, ברחבי החלל, קרני אור נלכדות על ידי מראות - אחת מהמראות נעה על צירה - ויוצרות מערכת השתקפויות, דימוי רפאים של מערכת סולארית. באופן זה מתפקדות שתי מערכות אור: מערכת יום - בה האמניות משחקות עם קרני השמש ומכוונות אותן פנימה בימים בהם השמש חזקה דיה, ומערכת לילה - מערכת המורכבת מאור מלאכותי המביאה לידי ביטוי את השתנות הירח.

בחלל הפנימי של הגלריה, דניאלי ודוכן שוזרות אור ועמילן, משתמשות בסגולות ההתחדשות של תפוח האדמה. הן הופכות את התפודים היבשים לעיסה חלבית ורכה שנעשית, עם תום הייבוש, לחומר אורגני מתכלה שנצבע בצבע כחול עמוק. במרחב המעבדה של התערוכה, מעבירות האמניות את המושכות לידי חומר האורגני שאופן הייבוש שלו וכן נראותו החזותית (התלויים בטמפרטורות המקום, בריכוזי החומרים ובכמות האור המקומית), מתווים את אופי התערוכה. שלב אחרון זה, שלב ההתמרה, מתפקד בתערוכה כמעין מעבדת־ניסוי: כל המשתנים בעבודותיהן של דניאלי ודוכן, הסופיים והאינסופיים, אלו הקבועים ואלו שלא, נמזגים יחד לכדי חומר המסמן קו תפר בין הטבעי למלאכותי.

העשייה של דניאלי ודוכן בתערוכה מתאפיינת במחזוריות בכמה רבדים. ברובד הראשוני, האמניות מבצעות בתערוכה פעולות בסדר עוקב, מובחן ורפטטיבי. בכל צעד, הן דוחפות את המחוג הלאה, תוך שהן מקדמות פס־ייצור המורכב מחומרים בלתי צפויים לחלוטין. ברובד העמוק יותר, הן דנות בתפקידה הקריטי של המחזוריות בעולמנו. כמו בטבע, מנגנוני ההישרדות האנושיים שלנו מבוססים אף הם על חזרה ושגרה - הם מרחיקים אותנו מן החידלון ומשיבים לידינו את תחושת השליטה בקיום שלנו.

אנו שמים את מבטחנו במה שעל פניו מחזיק אותנו בחיים, ב״ידיעה״ שנתעורר מהשינה, שבתום הנשיפה תגיע שאיפה. נקודת המוצא של האמניות היא ההיפך הגמור: הן צועדות יד ביד עם חוסר השליטה ואי־הידיעה, עוברות איתן שלב־שלב ומתבוננות בנעשה. חומרי הגלם שלהן בסיסיים ונגישים, לעיתים הם מניבים ״פרי״ של ממש ולעיתים הדרך ארוכה יותר מכפי שנדמה. כך או אחרת, הן מתמידות בשימור הקצב הפנימי של התערוכה; מפרקות את מרכיבי החרדה לגורמים ועוטפות אותם באור השמש ובזוהר הירח, אולי מתוך תקווה שבעזרתם יקבלו הדברים צורה ברורה יותר.

אנו מודות מקרב לב לכל מי שתמכו ועזרו:

מורסאן, על השראה ולווי רעיוני; דביר שקד; עתר גבע; יותם איתן; אמיר נחשון - דשנית, תלי קולקובסקי; אורי - חלקת תפוחי אדמה יפה; לירון מורבר - על תפוחי האדמה; נתי מאיר וגיא שמש - על העזרה בהקמות.

על האמניות:

ליאת דניאלי, ילידת 1983, אמנית בינתחומית המגשרת בין אמנות לביולוגיה מדע וטכנולוגיה חיה ועובדת בתל אביב. עבודותיה מאופיינות בתנועה ובהשתנות וביצירת קשר פעיל עם המרחב בו היא יוצרת. הן מונעות מהיקסמות מהשינוי המתמיד והעדין של כל מה שחי. חברה בקבוצת גלריה אלפרד.

הדס דוכן, ילידת 1988 היא אמנית רב תחומית החיה ויוצרת בירושלים ובחיפה. בוגרת BFA מהמחלקה לאמנות בבצלאל (2015). מתמקדת בתופעות ביולוגיות, פיזיקליות וכימיות ובוחנת את הקשר, ההשפעה והמתח הקיים בינהן לבין המבנה המנטלי של האדם והחברה.

שנת התערוכות: הווה מתמשך

התערוכה משתנה קבוע היא השביעית בשנת התערוכות 2021 שתוקדש לנושא הווה מתמשך. השנה תתמקד בחוויית המציאות שהתערערה מאז תחילת 2020, כתוצאה מכוחות מנוגדים של האטה ושל תנופה שפעלו במקביל ועיוותו את תחושת הזמן והמרחב. בשל חוסר היכולת לתפוס את ההווה ולתכנן את העתיד, נדרשנו לסתגלנות, לפיתוח מנגנוני התמודדות ולשבירת הרגלים ופרדיגמות – לתנועה מתמדת בהווה מתמשך.

חברי קבוצת אלפרד הזמינו יוצרים ויוצרות להגיש הצעות העוסקות במושג "הווה מתמשך" כפרשנות אמנותית או כפעולה ממשית הצופנת בחובה הדהוד אל העתיד, מתוך רצון להציג ניסיונות אמנותיים המציבים במרכזם את אי הוודאות כעקרון מנחה; רעיונות העושים שימוש במערכות חוקים ובהגיונות פנימיים שישפיעו על מהלכה ועל משמעותה של התערוכה; תערוכות המתמודדות עם אי-ודאות בהקשר לחלל התצוגה ולמשך התצוגה, ומעודדות התרחשויות חיות וסימולטניות בחלל הגלריה ובמרחב הווירטואלי כאחד.