love ikooki

דביר כהן-קידר

אוצר: שרון תובל

16.10.2014 - 14.11.2014

i love ikooki

עבודותיו של דביר כהן-קידר המוצגות בתערוכה זו מתחקות אחר עולם מיתולוגי, שבו הגיבורה איקוקי (ikooki) היא קדקוד במשולש פסיכואנליטי מרתק. גוף העבודות מורכב בעיקר מציורים ומרישומים של הדמויות המרכזיות, פנדה (Panda), איקוקי וחבר שלה (Her Friend), בסיטואציות המרמזות, באופן גלוי פחות או יותר, על אופיים, על יחסיהם המורכבים ועל עולמם המודע והלא-מודע, ואף נושאות בשורות על עתידם. ברוכים הבאים לתערוכה i love ikooki. שלט ניאון בצבע פוקסיה זוהר מבשר על כניסה לעולם אחר, עולם אפשרי מיתולוגי שבו הדמויות הן נפשו של כל אחד מאתנו.

במבט ראשון, נראה כי הדמויות של כהן-קידר מושפעות מן הקומיקס היפני, של המנגה (manga) ושל סרטי האנימציה (anime). הן מזכירות את ההיפר-שטיחות של עבודותיו של טקאשי מוראקמי (Takashi Murakami) ואת הפיסול ההיפר-ריאליסטי של פטרישיה פיציניני (Patricia Piccinini), המפסלת הכלאות בין בני-אדם לחיות, מעין דמויות עתידניות/מיתולוגיות. ההתמקדות בעבודותיו היא בדמויות, בלא נוף של ממש. כל קו במקומו, וכל קומפוזיציה נראית מתוכננת היטב. הטיפול החזותי נוטה למינימליזם, כזה שנובע מתוך רצון לעסוק במטאפיזי, בנפשי. העולם עדיין בהתהוותו ההיולית ומחולק לאלמנטים הבסיסיים של היקום: שמיים, אדמה וים המופיע בציור "ללא כותרת" (2014), שבו נראית איקוקי מחבקת את פנדה ועומדת על מגדל של Furs (יצורים אוטונומיים המהווים את הקרקע המוצקה בעולמם). מולה נשברים גלים המזכירים את הגלים המפורסמים של הוקוסאי קצושיקה (Hokusai Katsushika).

העבודות מפגישות אותנו, פנים אל פנים, עם הדמויות של כהן-קידר. כל אחת מהן מופיעה בפורטרט מרכזי גדול, ציור שמן על בד. הדמויות בפוזות השאובות מן הקלאסיקה של הציור: בחצי פרופיל, מבט ישיר אלינו, עם רקע נקי. בציור (ikooki in Furs, 2012), כהן-קידר מציג לנו את גיבורת המיתוס. על ראשה "כובע" פרוותי ורוד עם אוזני מיקי מאוס, ובידה היא אוחזת ב-Fur שנראה מבוהל. הבחירה הפופ-ארטית של הכובע, שהנו חלק מגופה של איקוקי, היא טכניקה קלאסית מתקופת הפופ-ארט. אמנים דוגמת רוי ליכטנשטיין ואנדי וורהול עשו בה שימוש נרחב. כמובן, בשונה מתקופת הפופ, הדגש כאן הוא יותר על שימוש בדימויים מתרבות המסה מאשר על יצירת ניגוד בין "אמנות גבוהה" ל"אמנות נמוכה". התרבות המציפה אותנו ביומיום ניכרת בתערוכה הן בשימוש של האמן במדיה רבות, והן בדמויות הפופיות המשעשעות, הנראות כדימויים זמינים מתוך קטלוג של דמויות קומיקס.

ראשה של איקוקי מזכיר את Mr. DOB של מוראקמי, בגרסתו המוקדמת יותר. איקוקי נראית פשוטה, מונוטונית, עצובה-שמחה, אינה שופעת מיניות אלא בנוכחות Her Friend, חברה הטוב. סרט האנימציה (The Ride 2014), שבו נראית איקוקי רוכבת על איבר מינו של חברה, הוא שיא המגע המיני בין השניים. כהן-קידר ידע להעביר את האקט באופן לירי, ילדותי ואף פיוטי. המילים הבוקעות מתוך הפסקול הכמעט-הוליוודי נשמעות כשפה זרה-מוכרת. כהן-קידר מדקלם את סיפורה של איקוקי בשפה הבנויה בצורה לוגית, כאשר רק שמות הגיבורים מובנים. הקריאה נשמעת כמו סיפור אלף לילה ולילה בשפה זרה, נעימה מאוד ומאיימת בו-בזמן. מוזיקה דרמטית, מעט הוליוודית, מלווה את הקריינות. כמו בכל התערוכה, גם בעבודה זו היחס נגלה-נסתר, משעשע-דרמטי, מושך-דוחה, מתקיים ומחזק את המעגליות הבלתי פתורה של המיתוס.

עולמו של כהן-קידר מתקיים תחילה בחלל, כאשר פנדה נמצא בנפילה חופשית. לאחר תהליך של רכישת מודעות, הסצנה עוברת ל"מקום", יבשה שנוצרה מדמעותיו של פנדה, ה-Fur. זהו מקום "לא-מקום", המזכיר את ה-non-places, מונח שטבע מארק אוז'ה (Marc Augé). אוז'ה מתאר חללי מעבר ריקים מכל תוכן וזהות שיצרו בני האדם במאה הקודמת. שדות תעופה, קניונים ואוטוסטרדות מתפקדים כחללי "לא-מקום" שנועדו להשיג מטרה ספציפית. בבסיס מחשבתו, אוז'ה מבחין בין חללים לבין מקומות. "מקום" הוא מרחב הטעון בהיסטוריה, בזהות, במובן האנתרופולוגי של המילה. "חלל", לעומת זאת, הוא חופשי מכל זהות והיסטוריה ומפעיל באופן עצמאי ולצרכיו את כל ה״מקומות״ שמהם הוא מורכב. באופן דומה, כל ההתרחשות בתערוכה מתקיימת בחלל מעבר – חלל מעבר נפשי, קיומי, ללא זהות והיסטוריה. האם ההתמקדות היא יותר בדמויות ופחות בחלל? האם ה"לא-מקום" ממחיש יותר את המישורים המטאפיזיים של המיתוס?

פנדה הוא זה שברא את העולם. דובון בעל עוצמה אלוהית, אך גם צעצוע שמזכיר את התרבות החזותית היפנית של הקוואי (kawaii): החמוד, המתוק, הילדותי. הוא מופיע בכמה עבודות, ובהן הפורטרט האישי שלו. ברישומים רבים פנדה נמצא בסיטואציות המעידות על מעמדו ביחס לגיבורי המיתוס, על עמדותיו לגבי החלטות שאיקוקי צריכה לקבל ועל מצבו הנפשי. כהן-קידר מבקר בכך את הפיכת השעשוע לתרבות המיינסטרים. תכניות הריאליטי ושלל תוכני בידור זול, רכים ומשעשעים לכאורה, מנוקבים ועקורים מכל תוכן ענייני. כך, למשל, ברישום צבעי מים על קרטון ללא כותרת (2012), איקוקי נראית בתערוכת אמנות יחד עם Her Friend, כאשר בתערוכה מוצגות יצירות ובהן דמותו של פנדה. ברישום זה ישנה אפוא אוטו-רפלקציה של פנדה ושל כהן-קידר על עצמו, על יצירותיו ועל העולם שברא. האם אינו אלא תוצר של אותה תרבות רִיק? נראה כי בתערוכה זו, האמן פוסע כמה צעדים אחורה ומנסה להתבונן על עשייתו, על חייו, אך גם על מעמדו בחברה שבה הוא חי.

i love ikooki מתחקה אחר התהליכים הנפשיים שאיקוקי חווה ואחר הכרעותיה הקשות, המובילות אותה מן הילדות אל ההתבגרות. מיהי איקוקי? מה יחסיה עם שתי הדמויות האחרות בעולמו של כהן-קידר? מהם הערכים המועברים באמצעות המיתוס של איקוקי?

המיתוס של איקוקי הוא רפלקציה תהליכית של כהן-קידר. "ידידה של התבונה הוא גם ידידו של המיתוס", כך כתב אריסטו. ואכן, כל אחד מאתנו חייב, על מנת להישאר שפוי, להמציא לעצמו מיתוסים אישיים. כיום, מיתוסים דתיים ולאומיים כבר אינם מדריכים אותנו בחיי היומיום שלנו כמו בעת העתיקה, ולכן המיתוס האישי הוא האמצעי להתמודד עם חוסר הבנתנו את בריאת היקום, את מעברנו לעולם הפיזי ואת התמודדותנו עם החיים ועם עצמנו. ביוון העתיקה, שבה המיתוסים חיו בעוצמה, יכלו בני אדם לשאת קשיים ביתר קלות ובלא רגשות אשם מיותרים. המיתוס הוא המדיום שבאמצעותו בני האדם יכולים לגלות את זהותם כאינדיבידואלים וכיצורים חברתיים.

"אני חייב לגלות מי אני ומאין באתי?", קרא אדיפוס בהשיבו על השאלה "מי אני?". כך גם איקוקי, שכהן-קידר מוביל אותה אל תוך מסע נפשי הכולל שאלות של זהות, השתייכות וערכי מוסר. התערוכה מובילה אותנו אל מסע נפשי אינסופי. לנרטיב אין התחלה ואין סוף. ישנן שלוש דמויות המקיימות ביניהן דיאדות מטאפיזיות הכוללות בו-בזמן אמת ושקר, נוכחות והיעדר, חשיפה והסתרה, העתק ומקור. בדיאדות, המושג האחד מתנה את האחר ואילו האחר נגזר מן הראשון ושואב ממנו את קיומו.[1] כך גם הדמויות של כהן-קידר: פנדה יוצר את איקוקי מתוך ייאוש ממצבו הבודד בעולם, והיא שואבת ממנו את קיומה. שניהם אוהבים זה את זה ותלויים זה בזה. Her Friend, שנוצר מתוך מחשבות של איקוקי ושל פנדה, תלוי לקיומו בשניהם, אך הוא גם יותר עצמאי וחופשי מהם.

השילוש של פנדה, איקוקי ו-Her Friend מסמל שלושה מצבים נפשיים המרכיבים את נפש האדם. איקוקי נולדה מתוך דמעותיו של פנדה. זה היה שרוי במצב של בדידות מוחלטת, שאותו גילה לאחר שהפך למודע למצבו. לידת התודעה מומחשת בעבודת האנימציה (Goodbye Panda 2013). פנדה נראה נופל מהשמיים. תחילה הוא שרוי בתנועה אינסופית בחלל כחול ריק, בלא כל כיוון תנועה. ריחוף זה מחולל את הולדת המודעות של פנדה, הגורמת לו לחוש בדידות עמוקה עקב מצבו הסטטי. מתוך ייאוש, פנדה מכריע שהתנועה שבה הוא שרוי היא נפילה. תנועתו של פנדה נראית לעין אך ורק ביחס לכיוון תנועת איבר מינו המתעופף ברוח. כהן-קידר אינו מרבה בפרטים בעבודותיו, ומשאיר דרגות חופש רבות לפרשנויות ולאפשרויות מימוש נוספות.

פנדה מייצג במובן מסוים את הלא-מודע, וכל דמות הנוצרת במיתוס היא עלייה לרמה גבוהה יותר של מודעות. אפשר להקביל את חשיבתו של כהן-קידר לחשיבה המיקרוגנזית, המנסה לשער על אודות תהליכי עיבוד מידע בחשיבה עצמה.[2] היא מתבססת בין היתר על אחת התגליות המדהימות של זיגמונד פרויד, שעל פיה חלוקת החשיבה נעשית לרמה ראשונית, לא-מודעת ולא-רציונלית, ולרמה שניונית, שהיא החשיבה המודעת וההגיונית. עולמה של איקוקי הוא סופראימפוזיציה של שתי הרמות של פרויד: הרובד התת-הכרתי ביחסים בין פנדה לאיקוקי וכל הקשרים הלא-מודעים בין השניים, לעומת העולם החזותי הרציונלי כביכול של איקוקי ביחס ל-Her Friend, שהוא מודע וארצי. החשיבה המיקרוגנזית, בניגוד לפרויד, רואה את שתי הרמות האלה כשלובות זו בזו ויוצרות יחד תהליך חשיבה אחד ומלוכד. במובן מסוים, איקוקי היא המעבר בין תת-ההכרה, שהיא פנדה, לבין ההכרה, שהיא Her Friend. כלומר, בעבודות המוצגות בתערוכה, איקוקי עצמה נמצאת במעבר בין גיל הילדות להתבגרות, אך היא גם המעבר הנפשי בין הלא-מודע למודע. בכך היא מהווה את קדקוד המשולש המיתולוגי המוצג.

איקוקי מגלה את עצמה יחד עם Her Friend. הוא מלווה אותה אל תוך תהליכים נפשיים, ועם הזמן מביא אותה למקום שבו היא צריכה להכריע בינו לבין פנדה. החלטה דרמטית, קיומית, נפשית בלתי אפשרית. ב"הזבובים" של סרטר, אשר אינו אלא פרשנות של הדרמה המיתולוגית "אורסטס", זאוס טוען שהוא יצר את אורסטס ולכן עליו למלא אחר פקודותיו, לעצור את תכניותיו לרצח אמו. אורסטס עונה לו בתשובה מוחצת "אבל עשית טעות, עשית אותי חופשי!". אותו חופש מתבטא בדמות של Her Friend, אשר מציב את איקוקי בפני החלטה גורלית. במיתוס זה אין קתרזיס, בניגוד למיתוסים רבים, ישנו רק מעבר מעגלי בין דמויות מטאפיזיות.  

בתערוכה יש קצב ותנועה של עליות ומורדות, מתוך הלא-מודע אל המודע ובחזרה, כאשר התנועה נעשית בו-בזמן בשני מישורים: גם במיתוס עצמו וגם בחשיפת הנסתר של האמן ביחס לצופים. אותם תדרים עולים ויורדים, אינסופיים, מטאפיזיים, בדיוק כמו בווידאו של פנדה הצף בשמיים בלא תנועה וכיוון. התנועה לעבר הצופים מעלה למודעותנו, כמו כל מיתוס, את

הפחדים, את הדחפים ואת כל העיוותים הנפשיים הנותרים בדרך כלל בלא-מודע. מה אנו יכולים ללמוד מן התערוכה על עצמנו, על החברה ועל החרדה שלנו מקיומנו בזמן הזה, ב"מקום" הזה? התערוכה מותירה מרחב גדול לפרשנות ולהתמודדות אישית עם ה"אני" של כל אחד ביחס לתהום של עצמו.

שרון תובל

היד של המבט: היידגר בין תיאוריה ופרקטיקה, ד"ר דרור פימנטל.

מימזיס, הפסיכולוגיה של הציור המודרני, יגאל ורדי, עמ' 145.