שאיפה > < נשיפה

עומרי בתקילין / אריאל שפי

אוצרת: גל חוברה ברגמן

10.06.22-12.05.22

שאיפה > < נשיפה

עומרי בתקילין | אריאל שפי
אוצרת: גל חוברה ברגמן 

המרחב העירוני-ישראלי מרובה התרחשויות שמורכבות מוויזואליה, סאונד ומגע; הקירבה הפיזית בין א.נשים במרחב, עומס דימויים חזותיים, משאיות שפורקות סחורה, פקחים, צעקות רמות, צפירות, פקקי תנועה. לאחר שנים של מגורים בעיר, בתודעתו של עומרי בתקילין חקוקים מזגנים מטפטפים, שאריות זבל על המדרכה ויונים משוטטות; אלמנטים המאפיינים את העיר היקרה בעולם. עבורו, הלכלוך, החום והצפיפות הישראלית הם אלו המניעים אותו לפעולה. כאמן, הוא סולד ונמשך בו זמנית אל האסתטיקה הזולה אשר משתייכת למנטליות הישראלית - הישרדותית; כשהאיום הביטחוני מרחף מעל ראשנו, הכל מוכרח לקרות במהירות.

ציוריו מציגים סצנות פרי דמיונו, שנדמות כמבוססות על חוויות יומיומיות. אולם, בתקילין אינו מבקש לשקף עולם חיצוני, אלא את עולמו הפנימי הכרוך בעירוניות. הדמויות בציוריו משונות, צורכות סמים, מעשנות או משתתפות בטקס חסר קוהרנטיות. הדימויים מציגים תמונה כמעט קרקסית, של סיטואציות חסרות הגיון, שלכאורה לא יכולות להתקיים אלא במציאות הביזארית של העיר.

החיים העירוניים מורכבים מרגעי המתנה מרובים, בתור לסופר או לדואר, בחום המהביל של תל אביב ובדוחק האנושי. מוטיב העישון החוזר בעבודותיו, מהווה עבורו במציאות פרקטיקה להמתנה, לשהוּת בשעמום. באמצעות העישון מודד בתקילין את הרגעים בכדי ״לשרוף את הזמן״, כאשר עשן הסיגריות הוא כמו קיטור או פיח אינסופי של העיר. בערה נוספת בציוריו היא זו של הבניינים העולים באש – כאשר העשן כמו מכלה את הזמן שעומד מלכת. השאיפות והנשיפות מודדות רגע ועוד רגע, אשר מתלכדים לכדי משך שאין לו התחלה וסוף, בדומה לקצב העירוני. העיר משתנה, מתחדשת, השיפוצים בבניין מתחילים ואין להם תאריך סיום, הרחוב נחסם ולמחרת נפתח, וכשזה נפתח אחר נחסם. ושוב, חוזר חלילה.

בהתאם למודל האדיפלי שהוצע על ידי זיגמונד פרויד, תהליך החִבְרוּת של ילד.ה מילדות לבגרות מחייב התפקדות אל שפת האב. מונח זה מתייחס לרציונל ולחוק, והתפקדות לשפה זו על-פי פרויד, היא הדרך היחידה להצטרף לסדר החברתי.[1] המרחב הציבורי אם כן נשלט ע״י שפת האב וכוחות גבריים: שלטי הרחוב, מודעות או כספומטים פונים לציבור בלשון זכר, המרחב מתוכנן על-ידי גברים וככזה אינו מותאם לצרכיהן של נשים, וכן מתכונן כמרחב שבו נשים מוטרדות או מותקפות.

כאישה שהתבגרה במרחב הישראלי, אריאל שפי מתורגלת להיות דרוכה; לגבר שיפנה אליה ברחוב, יטריד אותה או ייצמד אליה בזמן נסיעה בתחבורה ציבורית. עבורה, המרחב העירוני הוא מרחב פוטנציאלי לתקיפה, ומכאן מוטיב ההמתנה בציוריה נוכח ככזה המתגלם בדריכות. שפי מציירת דיוקן אישי וקולקטיבי של חווית האישה במרחב; נסיעה על קורקינט ברחוב, שהייה בפארק שעשועים או נסיעה במונית, כסיטואציות יומיומיות שמסמלות את הכוננות שנשים נאלצות לסגל בכדי להגן על עצמן.

אם שפת האב מסמנת את הרציונל והחוק, הרי ששפת האם מסמלת את הטבע והגוף. כחלק מאותו מודל חִבְרוּת אדיפלי, על הילד.ה להיפרד מהקשר לגוף האם. תהליך זה כולל דחייה של הגוף הנשי, וכפועל יוצא גם של הפרשות הגוף (הנקה, דם הווסת). מוטיב שחוזר בעבודתה של שפי הוא הדג, שצחנתו מקבילה לחווית הבזות הנשית - הפרשות הגוף. צחנת הדג בעבודתה מקבילה לדם הווסת, ובכך מצביעה שפי על הקשר שבין הדחוי העירוני לדחוי הנשי, ומנכיחה את הפרשות הגוף הנשי אשר מסומנות בחברה כטמאות. 

החוויה העירונית כורכת בין החוץ לפנים התודעתי והיצירתי גם יחד, ומלווה את שפי ובתקילין בחלל הפרטי; בבית, בחלומות, בחרדות וביצירה. לאחרונה, התיקו בתקילין ושפי את חייהם מתל אביב לוינה, בירת אוסטריה. המרחב הנקי, והאווירה המנומסת והרגועה השוררת בוינה, הציפו הן עבור שפי והן עבור בתקילין, את הגבול המטושטש שבין החוץ לפנים המאפיין את העירוניות הישראלית.

שם התערוכה שאיפה > < נשיפה, מתייחס למהלך הנשימה בעת ההליכה היומיומית במרחב העירוני. הנשימה אינה מעגלית וסדורה, אלא מהירה וקצובה. הקצב המהיר מתבטא בחרדה בזמן ההמצאות במרחב העירוני, כחלק מההמתנה לאותו רגע שלא מתממש – תקיפה פוטנציאלית, או זמן ש״לא עובר״. השאיפה והנשיפה מנוגדות זו לזו, כשהניגוד מייצר נשימה שכמו פועלת כנגד עצמה. אותו דופק קצוב, מהיר, מהדהד גם את הדופק האורבני הקדחתני.

בחלל הקטן של הגלריה מוצגים תהליכי יצירה ותיעוד מחשבות יומיומיות, מהרגעים שבין החוץ לסטודיו. על קירותיו תלויים טקסטים ורישומים שנעשו על ידי שפי ובתקילין; פרגמנטים של תודעה שנהגו בזמן הליכה ברחוב, או בעקבות הטמעה של חוויות ודימויים מחיי היומיום.

ההליכה במרחב העירוני מעמתת אותנו עם הפרעות שקוטעות את התנועה – ההכרח לעבור למדרכה ממול בעקבות עבודות בנייה, לצלוח את מעבר החצייה בין המכוניות שעומדות בפקק או לבצע עיקוף בעקבות הרחוב אשר נחסם לתנועה. הטקסטים והרישומים תלויים באופן שמסמל את ההליכה ברחוב – בין עומס לרצף שנגדע. בתקילין מציג מעין ״הארות״ מזמן ההליכה במרחב, אשר מציירות תמונת נוף אורבנית גרוטסקית וכאוטית, לצד שפי שעוסקת בבזוי דרך מחשבה תדירה על הווסת החודשית, על הגוף הנשי, ועל השהות כמהגרת במרחב זר.

גל חוברה ברגמן

[1] מירי רוזמרין, ״רצח אם״, כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 15 (2020), 117-134.

שנת התערוכות: מוצפת

התערוכה שאיפה > < נשיפה היא השניה בשנת התערוכות 2022-2023 המוקדשת לנושא מוצפת. אנחנו חיים בעידן מוצף ומציף, העולם עולה על גדותיו. בעוד שאנחנו נדרשים לזרום, בפועל קשה להשאיר את הראש מעל המים, בפרט כשהפומו* מרחף מעל ראשנו. הגבולות נמסים במרחב התודעתי-נפשי ובמרחב הפיזי-גופני-גיאוגרפי. האפשרויות רבות מדי, והבחירה ביניהן מבלבלת.

בסדרת התערוכות "מוצפת" מבקשת גלריה אלפרד להשית איים בזרם הבלתי פוסק של אירועים, דימויים, שיחות, מילים. אף כי ההצפה היא בלתי נשלטת, היא אינה פאסיבית. היא זירת קונפליקט, קלחת שמאיימת לגלוש, תנועה, מאבק, פיוס. האמנים והאמניות שיציגו בסדרה זו הציעו תערוכות ואירועים המביאים בחשבון היבטים שונים של כותרת עונת התערוכות.