Planet Oma

לנה דה־לו

29.12.2006 - 30.11.2006

לנה דה־לו עוסקת בעבודותיה בנוכחות הגוף הנשי. לרוב, נוכחות הגוף מודגשת דווקא על ידי היעדרו. דה־לו יוצרת מטמורפוזות צורניות של גוף, פרטי לבוש וחפצים. בעבודותיה נוצרת תחושה של צורניות, ארעיות ושבריריות.

Planet Oma הוא גוף עבודות הממשיך את העיסוק בנוכחות ובהיעדר של גוף וזהות. דה־לו מצלמת חפצים אישיים – פרטי לבוש ואובייקטים שהיו שייכים לסבתה שנפטרה (Oma היא "סבתא" בגרמנית). החפצים עוברים תהליך הזרה – ניתוקם מסביבתם הטבעית גורם לאיבוד הפונקציונליות שלהם, והם זוכים לנוכחות עצמאית. התצלומים נעים בין מורבידיות הנובעת מנוכחות נעלמה ובין היופי וההומור שבהם. תיעוד החפצים מייצר סוג של הנצחה, שיירי זיכרון.

בתערוכה מוצגת עבודת וידיאו שהיא למעשה עריכה מחדש של סרט ביתי, שבו נראים חבריה של Oma מברכים אותה ליום הולדתה. הדמויות בסרט הן יהודים אירופאים, ניצולי שואה, המתגוררים באמריקה. מבעד לחזרה הטִקסית על הברכות השחוקות, עולה נוכחות כמו־מגומגמת ושקופה למחצה של הוויה אחרת – שריד זר, מנותק, בעל מבטא גרמני כבד. כליאתם בתוך הפריים החזרתי היא ספקטקל של ה"מאוים" הפרוידיאני, של הזר יחד עם המוכר.

הפלנטה של Oma היא בדיוק זו: מפעל הנצחה לאהובה, כוכב מאוכלס בפריטים ובאנשים זרים ומוזרים, שפעם ידענו מי הם ולמה שימשו, ושכמו זכו לחיים ותכלית משל עצמם; אינטימיות שמעוררת אי־נחת בחוויית הזרות שלה; ישות פרטיקולרית וקרובה, שייצוגה חוגג את חמיקתה הנצחית מבין האצבעות. ברגע שהצבענו עליה, על המוכרת, היא נעשית לזרה, למשהו חדש ואוטונומי. אבל בחדשה תמיד נגלית גם הישנה והמוכרת. וכך, באימה ובחיוך, אנו נותרים עם Oma שהיא מסמן לאחת שהיא גם הרבה: שלנו (סבתא קרובה, חוויה אישית ואינטימית) ולנצח מופקעת מרשותנו (פלנטה שאין ביכולתנו ובכוחנו לתפוס, פריטים, אנשים וזיכרונות מוכרים שזכו בחיים משל עצמם).