דיו לבנה

הילה לולו לין / גל וולינץ / עלמה שניאור / הדרה רבינוביץ'

אוצרת: נועה ליברמן

04.05.2012 - 14.04.2012

התערוכה הקבוצתית דיו לבנה מתמקדת בשאלת הזהות כחלק מהעיסוק בפוליטיקה של התרבות הוויזואלית. העבודות בתערוכה מצביעות על המנגנונים המקבעים תפיסות לגבי זהות ומערערות עליהם. המושג דיו לבנה לקוח ממאמרה של הלן סיקסו "צחוקה של המדוזה".

הדימוי הנשי שחוזר ומופיע בדרכים שונות בכל אחת מעבודות הווידיאו בתערוכה הוא חלק ממאגר אדיר של דימויים נשיים אשר מקיף אותנו. אך בניגוד לאישה המיוצגת פעמים רבות רק כמשטח חסר עומק של גופניות בלבד, הנשים בתערוכה זו מוצגות כפרטים מורכבים בעלי פנים שונות. אין כאן ניסיון להגדיר "מהי האישה", אלא להציג חיפוש ויזואלי אחר ייצוג של הזהות הנשית שתכיל את כל המורכבויות והרבדים השונים של כל אחת וכל אחד מאיתנו.

בעבודתה של הילה לולו לין מוצג הגוף הנשי באופן פרגמנטרי. ירכיים וכף יד. הדרך שבה בחרה האמנית להציג את הגוף מערערת על תפיסות מקובלות של הגוף הנשי, תוך הדגשת האמצעים המלאכותיים שהם חלק מהאסתטיקה הנשית.

לעומתה, בוחרת הדרה רבינוביץ' לאתגר את הביקורת המופנית כלפי נשים שגופן אינו עומד בקריטריונים הנוקשים של ממדי הגוף המקובלים בתרבות הישראלית. דרך הפעולה המפתיעה של אחסון חפצים שונים מסביבתה של הדמות בתוך בגדיה, מעלה רבינוביץ' שאלות לגבי ממדי הגוף ומערערת את חוש הביקורתיות של הצופה.

אל מול העבודות המציגות גוף נשי מובהק, עומד הגוף הגברי־נשי בעבודתו של גל וולינץ. תוך שימוש באמצעים הלקוחים מתצלומי סרטוני וידיאו־קליפ וסרטוני תחרות "החולצה הרטובה", מעלה וולינץ את השאלה לגבי ההגדרות המגבילות  של "גוף נשי" ושל "גוף גברי". 

עלמה שניאור בוחנת את הדימוי הסטטי ביחס לתנועה, כשדמות האישה בעבודתה צפה/טובעת נדמית לרגעים כאילו היא עולה מן המחשכים, ולעתים כאילו היא נעלמת לתוכם. הצבתה של העבודה על הרצפה מאפשרת בחינה מחודשת של היחס בין הצופה ובין הדמות הנשית.

* התערוכה דיו לבנה הוצגה בגלריה במקביל לתערוכה תופעה חיה.