ביות
הדר מיץ ותמר שחר / יוליה פריידין / לימור אנדן / נטע לאופר
ענבל הופמן / רותם ריטוב / שני דויד-מלק
אוצרת: הגר בריל
03.03.2016 - 01.04.2016
התערוכה ביות מציגה זירות של תקשורת רעועה ומעורערת בין האדם לטבע. העבודות השונות של שמונה האמניות המשתתפות בתערוכה כוללות ציור, פיסול, וידאו, צילום ומיצב. כל אחת מהן מנכיחה היבט מסוים במערכת היחסים המורכבת שבין המין האנושי לטבע הסובב אותו. במרכז היחסים הללו עומד ניסיון הביות במשמעותו הרחבה: הניסיון לייצר תהליכים של סדר, ארגון ומשמעות בטבע, אשר עדיין לא נתון (ואולי לעולם לא יהיה נתון) לשליטה אנושית מלאה. לא פעם, מבקש האדם להכפיף את הטבע לרצונו. לעתים עולה בידיו לעשות כן, ולעיתים הטבע מעמיד את האדם במקומו.
תהליך הביות הוא תהליך שבו האדם יוצר באופן מכוון מינים חדשים של צמחים או של בעלי חיים, באמצעות שיטות כגון גידול מבוקר, הכלאות, הנדסה גנטית ותהליכי רבייה מכוונים. התערבויות אלה במהלך החיים של הצמח או של בעל החיים כופות עליו שינויים שמטרתם להעצים בו תכונות מסוימות המועילות לאדם, ולמגר תכונות אשר אינן מועילות לו.
תהליכי הביות הראשונים היו חלק מרכזי במהפכה החקלאית שהתרחשה כמעט בו-זמנית בכל חלקי כדור הארץ. לפני כ 11,000- שנים בויתו בכל יבשת, לצד מין מסוים של בעל חיים, גם מין מסוים של דגן ומין מסוים של קִטנית, המאפיינים את התזונה של אותה סביבה גאוגרפית גם כיום – אורז וסויה במזרח הרחוק, תירס ושעועית בדרום אמריקה, חיטה ואפונה או עדשים במזרח התיכון ובאירו-אסיה. מאז ועד היום ממשיכה האנושות להשקיע מאמצים כבירים במחקר מדעי ובפיתוחים טכנולוגיים כדי לשלוט שליטה אופטימלית בטבע ולבסס אותה.
מה גורם לאדם להשתלט על הטבע?
באילו נימוקים הוא מתיר לעצמו לעשות כן?
והאם האמנות היא ניסיון דומה – לא מבחינת דרכי פעולתה, כי אם מבחינת ניסיונה לבאר את הדברים, לתהות לגביהם, להנהירם ולהכניס בהם סדר? האם אפשר לראות בה כלי נוסף שבאמצעותו מבטא האדם את הצורך העמוק והתמידי לפענח את הסביבה, לשלוט בה ולהותיר עליה את חותמו?
העבודות בתערוכה מציגות היבטים שונים של היחסים המורכבים בין המין האנושי לבין הטבע, אשר במרכזם עומד ניסיון הביות במשמעותו הרחבה. במערכת יחסים זו האדם מבקש לא פעם להכפיף את הטבע לרצונו – לעתים עולה בידיו לעשות כן, ולעתים הטבע מתקומם ומעמיד את האדם במקומו.
כך למשל, בסדרת הציורים של יוליה פריידין מתוארות דמויות אנושיות ההופכות עלים, קוצים וצבעים טבעיים לפריטי אופנה, למלבושים, ולאביזרי התקשטות. הטבע מפסיק להתקיים בזכות עצמו, ומקבל הגדרה תפקודית חדשה, שתכליתה ברורה לאדם. (1)הניסיון להשתלט על הטבע ו"לתת בו סימנים" מופיע גם בעבודות של לימור אנדן ושל שני דוד-מלק: אנדן שואפת ללכוד מרחב למפות שטחי אדמה HD גאוגרפי וביוגרפי כאחד באמצעות פעולה דיגיטלית. היא נעזרת בסורק וצמחייה בסביבת מגוריה, שאותה היא חוקרת בשעות החשיכה. את הדימוי הדיגיטלי מרכיבה אנדן לכדי פיסת מציאות סביבתית חדשה, שאיננה בנמצא ב"עולם האמיתי", ובכך מתחקה אחר הדיסוננס שבין הטבעי למלאכותי. בעבודת הוידאו של דוד-מלק פוסעת האמנית במעגלים בשדה חיטה. פעולת
הסימון הרפטטיבית נושאת פרי לאחר מאמץ ניכר, והשיבולים הנרמסות אט-אט תחת רגליה נכנעות לצורת המעגל, למיקום הרנדומלי שנכפה עליהן.
רותם ריטוב מאירה מימד נוסף בתרחיש של כניעת הטבע: מקום הפולחן החרב הניצב מולנו עם כניסתנו לגלריה מוקדש לדמותה הבדיונית של עדה-לעד, אלה שאינה מסוגלת לממש את יעודה כאלת אדמה בגאוגרפיה המקומית. כאנטיתזה לאלות הקיץ הנורדיות שופעות הפריחה, עדה-לעד הופכת בעל כורחה לפטרונית הבצורת, היובש ואסונות הטבע, ואין לה אפשרות לצמוח ולהפרות את סביבתה. כך, במקום עץ הפרחים המסורתי המסמל את חגיגות הקיץ בשוודיה, זוכה עדה-לעד לפולחן בדמות גזע עקור וקוצים מפוחמים. אלה מרמזים לצדדים האפלים בנפש האדם אשר מובילים אותו להתנתקות כאובה מהטבע ולפגיעה במערך האקולוגי המאפשר את קיומו שלו. הניתוק המוחלט מן הטבע מוצא את מקומו גם בסדרת הצילומים של נטע לאופר, המציגה טרריומים 2(Terraium) בגני חיות מודרניים. באמצעות עיבוד דיגיטלי מוחקת לאופר את בעלי החיים ממרחבי המחיה המדומים שלהם, ומציבה תחתם פיסות אינפוגרפיקה בודדות המעידות באופן קלוש על קיומם. הצילום המרוקן, כמו הטרריום עצמו, לא מאפשר התבוננות אמיתית או מגע ישיר: נותר בו רק הטבע המדומה, המפוסל עבור האדם המתבונן.
בעבודות של ענבל הופמן מסרב הטבע להיכנע לניסיונות ההשתלטות האנושית ומבקש להפר אותם. כך, בעבודה הראשונה, דשא שיצא מכלל שליטה מטביע בתוכו עשרות כלי פורצלן סדורים בערימות. הכלים המבהיקים נמלאים רגבי אדמה, נכנעים תחת עול האניצים היבשים וסרים למרותו של הטבע המשובש, שאיבד גם הוא מחיותו. בעבודה השנייה מושבת פטריות אימתנית הולכת ומשתלטת על כלי גינון, אשר מאבדים את צורתם המעובדת וכמו חוזרים לצורתם "המקורית" – ענפי עץ. בשני המקרים המפגש בין הצמחייה הפרועה לבין התוצרים המלאכותיים של האדם פורק את האחרונים מנשקם: כלי האדם חדלים מכלל פעילות ואינם יכולים עוד לשרת את המטרה שלשמה נוצרו. במיצב של הדר מיץ ותמר שחר מבקשות דמויות ספק-אנושיות להשתחרר מהחלל הפנימי הסוגר עליהן. הןכמהות אל הטבע החודר דרך פתח מעוגל אל המרחב הביתי האטום ומערער על שלמותו. גולגולות בעלי החיים שלראשן הן תוצר של טבע מת ואבוד שאינו בר-השגה עבורן, והן נותרות דוממות אל מול עציצים קפואים בעלי עלים מחודדים, דוקרניים למראה, המעוצבים בהשראת ציורו הסוריאליסטי של (Ernst) מקס ארנסט At the First Clear Word.
בנוסף על העיסוק הרעיוני של האמניות ביחסי האדם והטבע, ניתן אולי לראות גם את הפעולה האמנותית עצמה כניסיון "לביית" את המציאות, להכניס סדר בדברים ולצור להם צורה. עצם היצירה של דימוי חזותי כבר מעוררת שאלות מהותיות על טבעה של פעולת הייצוג ועל טיב תפקידה: עד כמה הציור, הפסל, או הצילום שלפנינו נאמנים למציאות? האם קריטריון הדמיון למציאות הוא עקרוני לאמנות? עד כמה המאפיינים המדיומליים (הצללה, הקצרה, פרופורציה, חשיפה, גוון, פילטר, קומפוזיציה) מפתחים – או שמא מעוותים – את התפיסה החזותית שלנו? ומתי מתרחש ההיפוך ההיררכי שבו המציאות עצמה מופיעה לפנינו "כמו בציור" או "כמו בסרטים"?
חוקר האמנות א.ה. גומבריך (Gombrich) קובע בספרו ׳אמנות ואשליה׳ כי ציירים לעולם אינם יכולים להיות משוחררים מהמוסכמות האמנותיות של הז'אנר שבו הם יוצרים. מדיום אמנותי הוא שפה שיש ללמוד אותה ורק לאחר מכן ניתן לשכלל ולפתח אותה ולהוסיף לה מרכיבים חדשים. כמו כן, עצם הציפייה שלנו לחוות את המציאות ללא תיווך איננה ריאלית שכן הראייה שלנו תמיד תהיה גם גומבריך מסביר, שבויה ביכולת התפיסה שלנו. בדומה לתורת ההכרה של עמנואל קאנט (Kant) כי החושים שלנו לעולם אינם פועלים באופן "נקי", ואינם באים במגע ישיר עם הטבע: אנו תמיד לכודים בתוך מסך התודעה של עצמנו.
אם כך, איזו יכולת יש לנו להתמודד עם הטבע?
האם יש בידינו את היכולת לחוות את המציאות הסובבת אותנו ללא גורם מארגן?
ללא תיווך?
ללא אמנות?
הגר בריל
מרץ 2016
[1] של הצלם הנס סילבסטר הציורים של פריידין מבוססים על פרויקט הצילום Ethiopia: Peoples of the Omo Vally
[2] סביבות מחייה מלאכותיות של בעלי חיים יבשתיים.
