ונתתי את הארץ שממה
שלומי ללוש ואמיר תומשוב
אוצרת: רותם ריטוב
07.04.2016 - 06.05.2016
בהתבוננות בציור או באובייקט, נחשפים רמזים למציאות כלשהי. חלקי המציאות, מצטיירים לעיתים כמבט לנוף (לעיתים עם רמזים קטנים של נוכחות מגע יד אדם: בתים, עמודי חשמל...), ולעיתים נראים כהתגשמות החלום ה'אוטופי' שבבניה סתגלנית ואינטנסיבית. בתערוכה ונתתי את הארץ שממה אלמנטים ואובייקטים ברורים ומוכרים, מתנגשים באופן סוריאליסטי, כמפגש בין עולמות הפוכים. המעברים שבין העבודות השונות והדיאלוג שבין המציאות של ללוש לזו של תומשוב, מהווים כמו השלמה מחלום למציאות, ואולי דווקא מסיוט לנוסטלגיה.
ללוש ותומשוב מעידים על עצמם כעסוקים בבהייה. בהייה בנוף ריק מאדם. הקונטרסט החד שבין נופי בראשית בציוריו של ללוש לבין אלמנטים אורבניים חרבים בעבודותיו של תומשוב, יוצר השלמה של מציאות נופית רחבה יותר, המתחברת דרך פיסות המידע החתוכות בפריימים השונים.
בעיסוקם בנופים חרבים, נגלה שאנחנו שבויים בפרדוקס 'הטרגדיה'. על פי פרדוקס זה, ישנו יחס ישיר בין עוצמת מראות העזובה, השממה ואפילו החורבן, לבין החוויה האסתטית שלהם בעיני המתבונן - כשם שיש קשר בין הנאה מטרגדיות לבין הרהורים על החיים. אריק ג' וילסון, מחבר הספר "כולם אוהבים תאונת רכבת טובה", מציע פרשנות בה הסקרנות החולנית שלנו מ'שממון' ו'חורבן' יכולים לחשוף מה הכי מקודש בחיינו וחיוני לאושרנו.
בעבודותיו של תומשוב ישנה נוכחות של 'האדם עבר בנוף': הטביע את חותמו ועבר הלאה (כנראה למעשה הבא שישתלט על הנוף של ללוש). בציוריו של ללוש, נוכחות האדם בנוף הינה רוחנית: דרך הביוגרפיה האישית של החיים בעפולה שבעמק יזרעאל וחיבורו לטבע הבתולי.
המורפולוגיה האורבאנית אצל תומשוב אינה מייצגת מקום מסוים, זהו נוף ללא זהות ספציפית. אצל ללוש הנופים מזוהים וספציפיים, זהו נוף העמק בו גדל וחי. בכל מקרה ישנה התבוננות בחצר האחורית בעולם מקומי ובעולם סימבולי. דמותו של האדם אינה נוכחת באופן פיזי בעבודות ,אך חותמה ניכר. מכלל התערוכה, רק בעבודה אחת מופיעה דמות אנושית. זהו דיוקן עצמי של ללוש המופיע בדמות של 'טנטלוס' מהמיתולוגיה היוונית, מולבש בג'ינס. טנטלוס שנענש ע"י האלים עומד בתוך מקווה מים מנסה לשתות , אך לעולם אינו מצליח להגיע אל המים. לידו צומח עץ פרי, אך גם אליו האלים מונעים ממנו להגיע. זוהי דמות שעומדת לנצח ברגע המתח שבין ציפייה (פוטנציאל) לבין מימושה. ללוש/טנטלוס בעודו רוכן מעל מקור מים, נראה כאדם המבקש להתקרר במים הצוננים ביום שמשי חם. מבט נוסף מגלה שכפות ידיו קשורות מאחורי גבו ע"י קני הסוף שצומחים במים אליהם הוא מתכנן להכנס. ללוש משמר את המתח מהמיתולוגיה, ושאלת מהות הקשר והיחסים שבין האדם לנוף נותרת בלתי פתורה.
גם אצל ללוש וגם אצל תומשוב ההתבוננות בנוף מאופקת. הגוונים העכורים המונוכרומטיים אופייניים לשניהם, באמצעותם הם בונים עולם ללא כל סחף חושים, לא מצדם ולא מצד המתבונן. הנשגב מפנה את מקומו להתבוננות ריאלית בנוף, וזיהוי תהליכים של כליה ובניה באופן מחזורי. דיאלוג של הרס ובנייה המתקיים בין הטבע לאדם. האדם בונה והורס, הטבע מכלה ומשליט את חוקיו מחדש וחוזר חלילה. בהרס (גם אם הוא מעשה ידי אדם) יש כאוס מוחלט בו חוק הטבע שולט. בסדר הטבעי יש הרבה אי סדר וניכרת היעדרות מערכת החוקים הקונבנציונלית שלעיתים נדרשת. הבתולי והנטוש עשויים להיתפס גם כעקרונות נשגבים אך גם כלא רצויים. חשוב להזכיר כי אוטופיות ודיסטופיות הן שתיהן תפיסות מנוגדות המבקרות באופן הפוך את המציאות הקיימת. בעוד האוטופיות מכוונות לשאוף לשנות ולהיטיב את דרכי האדם, הדיסטופיות מדגישות ומתעסקות במה יהיה אם ימשיך במנהגיו. דיסטופיות עוסקות לכאורה בעתיד רחוק וקודר, אבל מתייחסות בפועל דווקא להווה ולתופעות מקוממות הקיימות בו.
התערוכה ונתתי את הארץ שממה היא השלישית בסדרת התערוכות בגלריה אלפרד העוסקות ב'אנושי', ללוש ותומשוב החיים בעמק יזרעאל בעפולה, חוברים יחדיו לתערוכה משותפת המזמנת מחשבות על שהותנו כאן, על קשרינו עם הנוף ועל גישות אסתטיות הפוכות למרחבים של כולם.