בוץ
אפרת גל
אוצרת: יעל בן שלום
ALFRED EXPRESS #12 / 25.05.2012 - 02.06.2012
עם צאת השמש מאחורי ההרים תקענו את סכין המחרשה באדמה...כן, יש משהו גדול בפלוח אדמה במחרשה! אך יש משהו גדול שבעים ושבעה בפלוח אדמה-בתולה שלא עלתה עליה מחרשה במשך אלפי שנים! הרגשנו שהננו אוספים את חרפתה העתיקה של אדמה זו, שהננו מארשים לנו בחרישה זו את שדות הבקעה...
(יהודה יערי, "כאור יהל", 1937)[1]
ראשיתה של מערכת היחסים הטעונה בין הגוף הגברי והאדמה בהקשר הישראלי הינה בעליות השניה והשלישית. נוימן[2] מתאר את תשוקת החלוצים לארץ ישראל ומבחין בין שני המומנטים המכוננים את אותה תשוקה – מומנט אקסטטי המטשטש גבולות ומומנט ממשמע המכונן אותם, מומנטים הפועלים באופן סימולטני. זרימת הנוזלים (זיעה, דם) מגוף החלוץ אל אדמת ארץ ישראל מטשטשת את הגבולות בינו לבין הארץ ובו זמנית מייצרת גבולות (החלוץ מרטיב את אדמת הארץ בזיעה ובדם, הופך אותה בכך ליהודית ומכונן את הגבול בין אדמה יהודית לאדמה ערבית).
רייצ'ל וודוורד אפיינה את זיקת הגומלין בין ההבניות ההדדיות – זו של הגוף הגברי, מכאן, וזו של המרחב, מכאן. המרחב מובנה כ"שטח" במובן הצבאי, קרי, מרחב עבודה שיש לכבשו, לחצותו ולדעת אותו מקרוב ובצורה יסודית[3]. התפיסות הרומנטיות של מרחבים חוץ עירוניים בתרבות המערבית רואות בהן מרחבים בעלי אופי נשי, שבהם הטבע נקשר עם גוף האישה. השליטה בטבע – ב"אמא אדמה" - משמשת ליישומה ותיקופה של גבריות הגמונית. גם החלוצים פוגשים את ארץ ישראל כ"חלולה", "חרבה", "חשופה", "מתה", "עזובה", "עירומה", "שוממה", "בתולה"( תוך התעלמות מהתושבים הפלסטינים). לפי נוימן, החלוצים תפסו את ארץ ישראל כגוף-בלא-איברים כי מבחינתם היתה "עולם חדש", לא מוכר, מאיים, ארץ לא נודעת שיש לדעת אותה[4].
בעבודה "אהבה –בוץ מים המוות" (וידאו, 10 דקות, 2012) מתייחסת גל אל הקשר של הגוף הנשי עם האדמה. במהלך שהותה בהולנד ללימודי תואר שני קיבלה גל ערכת "בוץ" מים המלח. בוידאו נראות גל וסטודנטית איראנית, סימין, מורחות אחת את פני השניה בבוץ הקוסמטי. בשימוש הטקסי המשותף בבוץ הישראלי, על אדמה נייטרלית, בידי ישראלית ואיראנית, מסמנת גל אפשרות המבחינה את עצמה מההתייחסות הכוחנית אל האדמה, המושרשת כל כך בתרבות הישראלית.
במקביל לעיצוב דמותו של היהודי החדש, הגבר הלוחם הדוחה כל סממנים נשיים של רוך ורגשות התעצבה הנשיות החלוצית. ניתן להבחין בשני סוגים של נשיות בתקופה זו – הנשים שהיוו "אם ואחות", הכילו וטיפלו בגברים שסביבן, ונשים שבהתאם לרוח התקופה דחו גם הן כל סימן לנשיות שנתפסה כחלשה וגלותית - נשים חלוצות שעסקו בחקלאות, לחמו, לבשו לבוש נוקשה ונעלי עבודה והיו כמעט ללא סממני רוך נשי.
בציוריה של גל מופיעות איקונות נשים בתרבות הישראלית- חנה סנש, שרה אהרונסון, זוהרה- דמויות חזקות ורומנטיות ששימשו עבורה מודל והשראה בילדותה. גל חוזרת אל אותן דמויות נשים מיליטנטיות מתוך מבט כולל על החברה בה התעצבו ותוך הדגשת האלמנטים הכוחניים והמורבידיים שבאותם סיפורים של ראשית הציונות.
[1] בתוך נוימן, ב. תשוקת החלוצים, עם עובד 2009, 106.
[2] לעיל, 31.
[3] נוי, ח., "סיפורים על גבריות הגמונית: גוף ומרחב בסיפורי תרמילאים ישראליים", סוציולוגיה ישראלית, ה(1) תשס"ג, 2003, 80.
שם, 83.
[4] נוימן, לעיל, 31.