שקט בין שתיים לארבע

עדי לוי

ארץ הולדתי, העיר בה נולדתי, הבניין המשותף שבו גדלתי, העץ ברחוב עליו טיפסתי עם חברי,

רחבת העמודים שמתחת לבניין המלאה זיכרונות שלא הוכתמו.

המקומות האלו קיימים.

המקומות האלו אף פעם לא רק שלי, הם אף פעם לא ניתנו לי במיוחד, אני חייב לשמור עליהם.

המבנים שלי שבירים: מפלצות הזמן כבר נגסו בזיכרון, בבטון ובטיח, הם שחוקים :

שום דבר לא ידמה עוד למה שהיה.

לצלם, לעבד: לנסח בקפדנות, לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו.

למצוא את הסדר, את הקצב, את המבנה.

לצבוע כמה שטחים מדויקים מן המסות שמתרוקנות, להותיר איזושהי אות או כמה סימנים.

בתערוכה 'שקט בין שתיים לארבע' מוצגת סדרת מבני מגורים.

מבנים ככל המבנים הארץ ישראלים, והבין לאומיים.

מבנים הקשורים לתקופות של חזון, בניה, עליה וקליטה.

מבנים אנונימיים. קשוחים למראה.

לא - הם אינם אנונימיים.

זהו גורדון 9, וזה מבנה הסופרמרקט ברחוב ויצמן, זה הבית של אהרון וזה בניין המגורים שלי.

מרכז כפר סבא.

החזות האנונימית של המבנים בעבודותיו של עדי לוי היא כלי לשמירה על טוהר הזיכרון.

ייצוג המבנים בשיא תפארתם, בשיא יישומם הרעיוני, מרמז על הרצון להקפיא את זיכרונות הילדות

משנות ה-80 בכפר סבא, להשאירם טהורים, מזוככים, בלתי מוכתמים, אוטופיים.

עדי לוי חוזר לעיר ילדותו, לבית הוריו, למקומות בהם חווה ולמד את כללי החיים.

הוא מצלם, חוזר לסטודיו, מתקן את החזות המתפוררת של מבני הבטון, ומביא את המבנים לכדי נראות ראשונית וטהורה.

הסיפור האישי הוא ההיסטוריה המקומית, ואפילו הבין לאומית. של איש, עיר, מדינה, עולם והלך רוח.

החזות האנונימית המלוטשת בעבודותיו של לוי, היא האדרה אוטופית רגשית למקומות ומבנים שהפכו לסימני דרך ונקודות מוצא.

מדיה דיגיטלית ומיצב סאונד.

רותם ריטוב

* הטקסט נכתב בהשראת ז'ורז' פרק, מתוך 'חלל וכו: מבחר מרחבים', 1974