כביש בין-עירוני
דפנה גזית
10.03.2006 - 11.02.2006
דפנה גזית מצלמת תצלומי נוף בעל משמעות עמוקה עבורה, ועל ידי פעולת התיעוד שלו היא יוצרת אסתטיזציה של החוויה שלה עצמה, ומעבירה את הנוף מההיסטוריה הפרטית שלה לחלל הפרטי של הצופה.
ברוב התצלומים ישנו דימוי מרכזי, מנותק, מונומנטלי, ממוסגר על יד שוליים של שמים. הניתוק של הדימוי הופך אותו למושא לסגידה – טוטם, ובמקביל גם חושף את התחדשותם של הערכים של החברה המערבית. הדימויים של גזית, בעלי גיאומטריה ראשונית ומסגור ריק של פיסת שמים נקיים, מעידים שהחיים טרם חדרו לאזורים ההם. כל סימן של האדם המעיד על חיי הפרט נעדר לחלוטין.
הפעולה של מסגור הנוף נובעת מבחירה אסתטית וכן תיעוד עם תחושה של אובדן עבור גזית, שהייתה עדה למטמורפוזה של החללים הפתוחים לפארקים תעשייתיים. "על ידי הצילום", אומרת גזית, "אני מקבלת את זה, מנסה למצוא את היפה שבשינוי הזה. יש לי שתי גישות שונות כלפי צמיחתו של הנוף החדש, ואני חיה עם שתיהן".
נקודת המבט של המצלמה היא נמוכה, בגובה עיניו של עובר האורח – הנוסע. עם זאת, נקודת המבט היא גם עין היסטורית שממקמת מחדש את גזית בילדותה כאשר הזיכרונות הוויזואליים שלה החלו להצטבר. עבור ילדים כל הבניינים לובשים צורה של ענקיות. אחד הדברים החיוביים בלהתבגר הוא רכישת הכוח לבחור את החוויות שלנו כדי להשפיע על הסביבה. ההתייצבות מול המבנים המונוליתיים, גם כמבוגרים, מותירה אותנו חסרי אונים כילדים, כאשר כוחות מעבר לשליטתנו ומעבר להבנתנו משחיתים בשיטתיות כל נוף שאנו מכירים.
המבנים המתוארים כאן עונים על צרכים אנושיים: פלוני בזמן זה או אחר יחווה את מסת הבטון המפלצתית כשדרוג רמת החיים: משכורת גבוהה יותר, כביש מהיר יותר, דירה טובה יותר.
הסמיכות בין היפה ובין המאיים בדימויים שגזית מציגה בפנינו מכילה את ההבדלה הידועה של עמנואל קאנט בין "היפה" ובין "הנשגב". הסיפוק בנשגב, אומר קאנט, הוא רק שלילי. "תדהמה שגובלת בטרור, אימה ויראת כבוד מחמת הקודש אשר אוחז בצופה לנוכח פסגות הרים המתרוממים לעברו של הרקיע..." זהו אינו פחד ממשי שאנו חווים כי אנו יודעים שאנו בטוחים מבחינה פיזית: הנשגב מאפשר לנו לחוות פחד על ידי הדרכתו של הדמיון. העונג שאנו מקבלים מהחוויה האסתטית של הנשגב הוא תחושת זיכוך ויראת כבוד, עונג אסתטי שמאוד קרוב לעונג כשאנו חווים יופי טהור. על ידי המסגור והניתוק של המבנים העוינים המתבוננים לעברנו מלמעלה, גזית מתחברת לנשגב של קאנט. העבודות מדגישות את תחושתו של הכוח שמקטין אותנו, הן פיזית והן רגשית. משהו גדול מאיתנו מתרחש, היא אומרת, דבר המעודד פחד ותיעוב, ובעת ובעונה אחת, הערצה ויראת כבוד.
כתבה: מרגרט סטרוטר