זו לזו
שי זילברמן / גלה ויצמן
אוצרת: עדי בצלאל
24.11.2011 - 03.11.2011
האמנים גלה ויצמן ושי זילברמן חושפים בפנינו עולם השוזר בעדינות רבה שכבה לשכבה שהן תוצר של שני אמנים החיים ופועלים יחד בחלל יצירה משותף. בעבודתם השניים מטשטשים את זהותו של האמן האינדיבידואלי הגברי המסורתי אל זהות מגדרית מעורפלת, ומושיטים זו לזה בתורם את מקום האמן היוצר. בתערוכה מוצגות עבודות שיצרו האמנים בנפרד ועבודות שיצרו כדיאלוג שהתהווה לכדי דימוי מגובש אחד: עבודת העש.
ויצמן מנכסת לעצמה חפצים וחומרים שהיא מוצאת ברחוב ובסיטואציות שונות ומאזינה לסיפורים העולים מתוכם – אל העבר שלהם ואל העבר שלה המתמזגים יחד. בתהליך אטי ואינטימי כמו מנתחת מנוסה היא חוקרת, מפרקת ומחברת מחדש חומר לחומר. זילברמן אוסף סוגי ניירות שונים מספרים, מאלבומים ומחוברות מהעבר המהווים מצע לשני סוגי המדיה שבהם הוא פועל – קולאז' וציורי הדיו.
בניגוד מוחלט לאופן עבודתה של ויצמן, פעולתו של זילברמן בציורי הדיו היא מהירה, חד־פעמית ובלתי אפשרית לתיקון. בעוד ויצמן חיה עם החומרים ומחכה שיפציעו החוצה לאטם, זילברמן כמו מנסה לחדור אל תוך תת־המודע של דמויותיו דרך שכבת העור החיצוני שלהן. עור גוף שחושף ומסתיר גם יחד את מהותן הפנימית, מהות הנרמזת בחיבור אניגמטי של דימויי גוף שהם ספק גבריים וספק נשיים.
המפגש בין ויצמן לזילברמן בעבודת העש הפורש את כנפיו מתוך הבד מאפשר אותה התבוננות מעמיקה אל תוך תוכו של החומר, לעבר הפוטנציאל הגלום בו וההיסטוריה הרוחשת סביבו. זאת בדומה למלאך המכונף "אנגלוס נובוס" של פאול קלה שעליו כתב ולטר בנימין: "על כל הווה לסקור מחדש נוף חורבות זה, הווי אומר ליצור יחס בין תקופתו שלו לבין תקופה קודמת מוקדמת, ובכך יבסס את מושג ההווה כ'זמן עכשווי'." (מתוך: "הרהורים", כרך ב', 1996, תל אביב: הקיבוץ המאוחד).
פעולת הביצוע של שני האמנים כמו מיילדת את הדימוי להגיח החוצה אל העולם, כאילו רק חיכה להיחשף מתוך החומר. שכבה מונחת על שכבה ומבצבצת מתוכה עד שאי־אפשר לדעת איזו שכבה הייתה קודם ומי מבין שני האמנים יצר אותה.