איראן, ביירות, פלסטין ואני
إيران, بيروت, فلسطين وأنا
ראפת חטאב
ליווי אוצרותי: עדי בצלאל
23.11.2006 - 26.10.2006
המיצג של ראפת חטאב עוסק בכל ש"אסור" מבחינה חברתית: בהחייאת הטאבו החברתי שנרצח לעיני כול ובעיסוק במילים שאסור להגיד. חטאב שואב את האמנות שלו מחיי היומיום הסובבים אותו, מפעילות חברתית, מכתבות באינטרנט ומאירועים יומיומיים בארץ ובעולם.
במיצג איראן, ביירות, פלסטין ואני אמא פלסטין שרה לבניה – היא שרה על גורלם של ילדים, גורלם של גיבורים ועלומי שם, ואף אחד חוץ ממנה אינו יודע מי הבא בתור.
התנועה מהיומיומי והאקטואלי ועד הזוהר והגרוטסקי באה לידי ביטוי בתערוכת היחיד של חטאב שנפתחה ב־26 באוקטובר בגלריה אלפרד בפלורנטין. בערבי הפתיחה והנעילה של התערוכה הופיע חטאב עם המיצג איראן, ביירות, פלסטין ואני, ובין לבין יכלו הצופים לחזות בתיעוד של ההופעה.
המיצג התיאטרלי, הצבעוני, המגויס והבוטה של חטאב מתייחס לשלושה אירועים: תלייתם הפומבית של שני צעירים באיראן לאחר שהורשעו בקיום יחסי מין הומוסקסואליים, מלחמת לבנון השנייה ומשטר הכיבוש בשטחים.
חטאב רואה את האמנות שלו כחלק מעשי במלחמתו נגד המצב הפוליטי והחברתי. "כערבי החי בישראל הוא מושפע מהדיכוי היומיומי המתמשך, וכך גם מהדיכוי והכיבוש בגדה המערבית ובעזה. פעולות דיכוי נגד קבוצות חלשות ומוחלשות שהוא מרגיש חלק מהן גורמות לו להתמרד נגד הסדר הקיים. בעיניו אמנות היא כלי שבאמצעותו אפשר להעביר מסר חברתי, להתמודד עם המציאות ולבקר אותה. באמנות אתה מראה פן אחר של מאבק, שהוא לא אלים או אגרסיבי אלא אסתטי".
בפתיחת המיצג הוא מוריד שני צעירים מחבל תלייה ו"מחזיר אותם לחיים", ובמהלכו הוא שר, מבצע הופעת דראג וליפסינג, והופך לקורבן הנתלה על החבל בעצמו. הסוף מלא קיטש ואופטימיות אך עם טוויסט אירוני. לאופטימיות הזאת יש גם עוגן מסוים בחיים הממשיים של מי שאמור להיות בשולי השוליים של החברה: "למרות ובמקביל לסבל האנושי שממשיך להתקיים, החיים האישיים שלי הם בעצם טובים. התאפשר לי ללמוד אמנות במדרשה, אני עוסק באמנות וחלק מגלריה אלפרד, שבה אני יכול להציג את התכנים שלי למרות שהם עוסקים בנושאים שאינם קלים לעיכול".
