בשקט בשקט
גידי סמילנסקי / ורד אהרונוביץ'
אוצר: יונתן הירשפלד
01.06.2012 - 10.05.2012
גידי סמילנסקי מזמין אליו אנשים לסטודיו. הוא עושה להם קפה. מדבר איתם שיחה נעימה. נותן להם ספר. הוא מקשקש איזה רבע שעה בעפרונות צבעוניים בניסיון ללכוד משהו, שעליו, לאט, יתחיל לבנות בהפשטה אטית את דיוקן פניהם. דיוקן פרום, לירי, חם ורך אבל לא צמרירי, של האנשים שמולו. הציור יצליח רק אם במידה מסוימת ייכשל: אם למרות הדומות למודל הוא ישמר את איכותו כ"כל אדם".
ורד אהרוניביץ' מרכיבה את ה"ילדות" שלה משברי דימויים: צילומים של האחיינית, דיוקנה העצמי ובנק המבעים הקיים לנגד עיניה גם כשהן עצומות. כך שגם הן שומרות על איכותן כילדות ספציפיות וכ"כל ילדה" בו־בזמן. הן יושבות על מטאפורות (הילדה – דורבן, הילדה – אוכלת בייגלה מהתחתונים, הילדה – לאוקון), אבל הן אינן "מטאפורות" במובן שהנשים של בוטיצ'לי הן "אביב" ו"ונוס", הן "מישהי", אנחנו מכירים אותן, ובו־בזמן לא.
אני חושב על שני גופי העבודה האלה כניסיון נאצל להפוך מודלים לראויים להיות אמנות. במובן שהם יהיו מושא להתבוננות אחרת, מכבדת, אטית, שקטה. פעם היה האל ראוי להיות מצויר, והוא זכה למבט הזה. לאט־לאט החלו אחרים להיות ראויים להיות מצוירים (חִשבו על מוזגת החלב של ורמיר), ולבסוף נעשתה קוקה קולה ראויה להיות מצוירת. בסופו של תהליך הודר האדם מהשיח של האמנות שהלכה בעקבות הצהרתו המפורסמת והמצוטטת עד לזרא של פוקו כי "האדם ירד מעל בימת ההיסטוריה".
הילדה הבוכה חרוזים ראויה להיות פסל. האנשים המגיעים לסטודיו של גידי ויושבים מולו, מכונסים בחוויה פנימית, ראויים להיות ציור. הם שומרים על אנושיותם ולא נעשים למופע אולי בשל היותם כל אדם יחד עם היותם הם. זהו איננו מהלך אנכרוניסטי המתעלם מהמפכה הפוסט־מודרנית, אלא סיבוב חדש המאפשר הופעה של הומניזם בעידן האדם נטול אדם, על משקל קפה נטול קפאין.
דרך הטרגי. דרך הטרגדיה במכונת הדמעות הבוכה את אי־יכולתה לבכות באמת של הילדה, ודרך הפרימה הטרגית של הציורים שנכשלים להפוך לדימוי לכיד, אך מאבקם הוא מאבק "ואף על פי כן".