דפוס. עמל.
נאווה אוזן / מיכל אורן / משה אלון / מיכל אלפרן / ורדי בוברוב / לירון גולן / מרים וילנר / קרן זלץ / אתי כהן / חנה יגר / אתי לוי / אבירו לילו / אלמה מכנס-קז / רובא סלאמה / אנה פרומצ'נקו / נעמי צוקר / נימה קטלב / חביב קפצון / אדווה קרני / מיטל רוטנברג / רותם ריטוב / אנאבל שמר / נטלי בר-און / פאטמה שינאן / אסף שני
אוצרת: יעל עמית
במסגרת אירועי "אוהבים אמנות" של עיריית תל אביב
25.12.2014 - 27.12.2014
טקסט מאת מתן שפירא
העבודות בתערוכה עוסקות באופנים שונים ביחסי הכוחות שבין משטר, שיטה ומבנה מחד לבין חתרנות, התרסה ותנועה מאידך. הן משקפות כיצד הבירוקרטיה בכלל - והמערכת המשפטית במיוחד – מתפקדת כצינור המכונן יחסים בין ה"המון" הלירי ל"שלטון" הפרדיגמטי. כאשר השופט שמעון אגרנט פסק כי סגירת "קול העם" הייתה פעולה בלתי חוקית הוא לא רק אפשר קיומה של מחאה במובנה הלעומתי, אלא גם ובעיקר הפך את עיקרון המחאה לחלק מאושיות הממסד. זאת כיוון שמנקודת המבט המוסדית סגירת העיתון נעשתה בנסיבות שלכאורה הצדיקו את האינטרס המערכתי, שהגדיר אז את המפלגה הקומוניסטית ושלוחותיה כגיס חמישי. כאשר האליטות השלטוניות חייבות להניח כי בכל החלטה שהן מעוניינות לקדם כבר טמון מאליו אינטרס אנטי-מערכתי שווה בחשיבותו – או אף כבד-משקל יותר מן האינטרס השלטוני עצמו – הן מחויבות להכיר בלגיטימיות של אפשרות קריסת המערכת אל תוך עצמה.
חלק מן העבודות מבטאות פרדוכס זה מבחינה תכנית. עבודת הווידאו "הנסיך" של חביב קפצון, לדוגמא, מציגה את חזון המהפכה הסוציאליסטית כאוטופיה, כאי-מקום, שלמרות הכול מגשים עצמו במסגרת ה"כאן ועכשיו" התלאביבי. המהפכה העל-זמנית הופכת לנדבך של המקום הממשי, שזמנו קצוב. יחסים דומים מופיעים בעבודתה של אדווה קרני, בה מוצגות דמויות סבה הקשיש והמטפלת הסיעודית שלו. סבה של קרני היה עורך מדור הכלכלה של עיתון "קול העם" והרישומים מופיעים בתוך דפי הספר אותו כתב כמניפסט אנטי-קפיטליסטי מוצהר: "הסוציאל דמוקרטיה מול עוצמת ההון". לעת זקנה הסב הקומוניסט הופך לאובייקט של המערכת הקפיטליסטית הגלובלית שכנגדה חתר. עבודתה של רותם ריטוב "המחיר: מוות!" מעלה שאלות על התיישנות ערכי ההתנגדות ל"דעת הרוב" באמצעות אינטרפרטציה רישומית על טקסט של אורי אבנרי מסוף שנות החמישים. "הארץ" של אבירו לילו מחדד יחסים אלו כשהוא מעצב מחדש את הטקסט העיתונאי והופך אותו לג'יבריש, גיבוב מקרי של אותיות זרות-מוכרות השוכנות אי שם בחלל שבין כתב ודימוי.
העבודות המופשטות מתארות מערכות קשרים צורניים בין רשת\גריד וערבול קווי המתאר. התחריט של מיכל אלפרן "self-consuming etching" מורכב ממתחמים חופפים המתפרצים החוצה מתוך הוואקום הפנימי של עצמיותם, או נשאבים פנימה אל מרכז מדומיין, תוך שהם מאכלים את עצמם. עבודתה של ורדי בוברוב "המחלקה המשפטית" משחקת עם ממדים ועם תפיסת המרחב הרישומי-פיסולי-ביורוקראטי ועבודתו של משה אלון "פסיקת בג"ץ 1953" מערפלת את ההבחנה הראשונית שבין מילים ודימויים, פסיקות ומשמעויותיהן, אירועים מהפכניים ורישומם בהיסטוריה. הדימוי הדיגיטלי של אלון נוצר באמצעות אלגוריתם, שחיבר את צילום הספרות "1953" החרוטות על גג הבניין בסמטת שלוש 5 עם טקסט פסק הדין המקורי. משחק זה בין קו, צבע וחלל מפעפע גם לחוויות שמע. עבודתה של לירון גולן "טריפטיכון על שלוש רגלי שולחן", למשל, מדמה תבניות דפוס בסדרה כאמצעי להשמעת קול ומקצב, הפצ'יקט-חווואשששש-פצ'יקט של מכונות הדפוס הכבדות אשר פעם פעלו בתוך הבניין. מדממת הטריפטיכון עולה שאון תעמולתי נסתר. בעבודת הווידאו של אנאבל שמר ונטלי בר-און "artist at work" מצולמות שתי האמניות בזמן עבודתן, העבודה שהן עושות לפרנסתן, והרעשים הנלווים לעבודה זו הופכים לפס-קול של העמל\אמן הקולקטיבי.
הספרות 1953 נחרטו באבן התמך של בניין "קול העם" ברגע נדיר שבו הסמכותנות והמרי הפכו לישות אחת. ברמה הקונספטואלית הישות הזו מכוננת דרך הדינמיקה בין ארגון, תיחום, הרכבה, סידור ותצורה מחד לבין פיזור, פריצה, פירוק, הסתרה וטשטוש מאידך. יחסי הגומלין בין העבודות שנבחרו וההתכתבויות שהן עושות זו עם זו – הן ברמת החזותית, הן ברמה התכנית והן ברמת האודיו – מאפשרות לחשוב על תצרף התהליכים שבאמצעותם אנו מכוננים עצמנו כסובייקטים חופשיים. תהליכים אלו משחררים אותנו מאינטרסים מערכתיים אך בעת ובעונה אחת הם מבצעים החפצה של האידיאלים שלנו לטובת נורמה מוסרית מתחרה, שהופכת לממסדית בפני עצמה.
דימוי כותרת: אתי לוי, עולם אחר, ספר תנ"ך מחוק באציטון