Ship of Fools
צבי טולקובסקי / דביר כהן-קידר
12.10.2017 - 10.11.2017
ספינת השוטים
בספרו, תולדות השיגעון בעידן התבונה, מישל פוקו מתאר כיצד במאה ה-15, מה שנקראו ספינות שוטים, היו ספינות שבאמצעותם הגלו את הבלתי שפויים, ובכך ניצלו תושבי העיר השפויים מנוכחותם עוכרת השלווה של המשוגעים. למעשה, לא רק את חולה הרוח הגלו מהעיר באמצעות אותן ספינות, אלא גם את החריג ואת האחר.
צבי טולקובסקי מציג ציורים בטכניקה מעורבת על גבי נייר שהוא מייצר במו ידיו. עבודותיו עמוסות בדימויים היסטוריים-פוליטיים המשולבים עם דימויים מסרטים מצוירים פופולריים. דמויותיו מקבלות אפיון גרוטסקי-הומוריסטי כשהוא מציג אותם במצבים אלימים כשרבוטים ילדותיים.
דביר כהן-קידר מציג ציורי שמן על בד, ציורי שמן על נייר, והדפסים בטכניקת מונוטייפ. ציורי השמן, בעלי צבעוניות רוויה ונראות פופית, נראים כסצנות מסרט ילדים עם תרחיש אפוקליפטי. לצד אלו, כהן-קידר מציג מונוטייפים – הדפסים חד פעמיים - המשרים אווירה פסיכולוגית כבדה.
המפגש בחלל הגלריה בין טולקובסקי לבין כהן-קידר מייצר תערוכה צבעונית ועשירה המכילה תכנים אפלים ואווירה מקברית. את התערוכה מוביל הרעיון לפיו האנשים נוהגים כעדר ההולך שבי אחרי אמונות שמעצבות זהות ונותנות תחושת שייכות. השוטים הם, למעשה, ההמון השיכור נטול הביקורת שמשרת את הריבון בצייתנות, כחיילים נאמנים, כאזרחים משלמי מיסים וכצרכנים של סחורות. כמראה למצבו של הפרט בתוך חברה גאוותנית וצדקנית, מתקבל מתוך העבודות עולם עשיר בפרדוקסים, באלימות ממסדית, ובפחד קיומי המבשר על הבאות.
שוטים ממציאים
מאת חגי שגב
התערוכה 'ספינת השוטים' של צבי טולקובסקי ודביר כהן-קידר נקראת ויזואלית כמו סיפור מתח או יציאה להרפתקה אל הלא נודע. שני שוטים מתבוננים על העולם סביבם ומנסים להבין את פישרו, מן-הסתם ללא הצלחה. הציורים והעבודות הן תוצאה של בריחה למחוזות לא מוכרים, אסוציאטיביים וחופשיים. באתרים אלה מוצגות דמויות, אירועים ותחושות. מתוך יצירת התהליך האמנותי, הם מנסים להבין מקצת מן המציאות הגרוטסקית והמקאברית, שהיא בלתי ניתנת לתפישה של ממש. האווירה השורה על העבודות היא של שחרור מחשבתי וסאטירה: קיבוץ אקראי של נושאים וסגנונות אצל טולקובסקי, לצד זליגה אל עבר עולם עתידני, מרוחק ומעורר חששות, בציוריו של כהן-קידר.
עירוב הסגנונות והטכניקות שהוא בבסיס יצירתם של השנים, ואחד היסודות לשילוב הכוחות לרגל התערוכה, הוא ניסיון של מיזוג עולמות, שלכאורה אינם ניתנים לשילוב. טולקובסקי גוזר ומדביק, חורט וחוצב בנייר מעשה ידיו; כהן-קידר מציג ציורי שמן על בד ונייר, ומונוטיפים בהשראת מקורות יפנים.
"הסדרות המוצגות נולדו מתוך חוסר סדרה," אומר טולקובסקי, "התחלתי מכמה דברים לא ברורים. מילה או אובייקט שמופיע על הנייר ומכאן, הסיפור מתברר בהדרגה, לא מלכתחילה." התוצאה היא מעין מפה גיאוגרפית של מציאות מפוברקת. עירוב של דמויות, אירועים, זמנים, סגנונות ואמירות. הדימויים הגזורים נלקחים ממגזינים, תצלומים ומקטעי טקסטים. החיבורים בין הדימויים השונים הללו, נוצרים באמצעות הקווים הרשומים בדיו, שמייצרים נרטיבים נוספים, הזדמנויות ליצירה של מהלכים על פני הנייר. הם יוצרים מפה של הרפתקה עבור הצופה, שמנסה לפענח לעצמו את מה שהוא רואה לנגד עיניו. נקודת ההתחלה, נקודות המעבר על פני הנייר, וכמובן שגם הסיום, הם תוצאה של יכולת הקריאה והפרשנות של המתבונן. טולקובסקי יוצר הזדמנות לחשיבה מחדש על אודות השגור. זוהי הזמנה לקריאה פרועה שיוצרת חיבורים לצד התנגשויות, בעת ובעונה אחת.
כמו בסיפור על ספינת השוטים, המציאות מתפרקת. הדימויים כמו גם הנוסעים בספינה, מגורשים מעולם מוכר, אל עבר עולם בלתי נודע. שם, עם הגיעם, עליהם לחבר חיבורים חדשים, כמו מקבץ העיניים על הקסדה של הדמות בציוריו של כהן-קידר. זהו תיאור מומצא, מפתה במבט ראשון, מעורר חלחלה במבט שני. אי-הבהירות שמציעות היצירות, יוצר בסיס לשחרור מהסיפורים היום-יומיים שאנו מספרים לעצמנו, הן בהקשרה של מציאות והן בהקשרה של אמנות. השניים מתבוננים על החיים במבט מרוחק ובפרספקטיבה שונה - כמעט כמו שוטים, שאינם נוהגים לפי הקונבנציות. הם מעדיפים לבחון את האופציות לתיאור המציאות מחדש, תוך ערעור על הסדרים הקיימים. הם בוחנים את הסביבה ואת האדם בתוכה במבט משעשע, חוקר, בוחן בהומור, שאוחז בתוכו הרבה ביקורתיות, עוקצנית ומכאיבה.
מגבלות המחשבה אינן מהוות גבול או מכשול עבור טולקובסקי וכהן-קידר. הן מעודדות התבוננות אחרת מתוך תפישה ויזואלית משוחררת. הבסיס האינטואיטיבי, מנותק ההקשר הצפוי, מזמן התייחסות דו-קוטבית: הדימויים עשויים להיות הרי-גורל, אך החומרים דרכם הם מועלים על המצע, נמוכים, פשוטים, אזוטריים או שגרתיים, עד זרא. הם לקוחים מעולם הדימויים הפופולארי, דוגמת הדמויות מעולם המנגה היפני, או מעולמו של דיסני (המיקי מאוס) האמריקאי.
הסדרים המקובלים והמתאימים למציאות שממנה הם נשאבים, לובשים משמעות שונה בתכלית בהקשר התערוכה. כאן נוצר עולם אחר: במקום ההבנה, עולה האלימות, במקום השגור והזורם, נוצרים הפרעות ושיבושים. לכן, התערוכה היא מעין סיפור תעלומה, מתח, או הרפתקה. הביקורת מובעת בעבודות בלא מילים, אך מתוך קונטקסט היסטורי ותרבותי, תוך יצירה וקיבוע של זיכרון מומצא. זהו זיכרון על סף הכחדה של עצם מקורותיו, לאור הזרמים פורצי הגדרות המובלעים בתוכו.