זִמּוּן הפִּרְאִי
גליה עפרי
אוצרת: ד”ר רויטל משעלי
11.08.23-06.07.23
זִמּוּן הפִּרְאִי
אוצרת: ד”ר רויטל משעלי
גליה עופרי מציירת בטושים צבעוניים ועדינים על נייר פרגמנט שקוף סצינות מבתי משפט, רגעים של אלימות והתפרעות המתלקחים בחלל הסטרילי. בצבעים עליזים, עופרי מציירת רוצחות סדרתיות ושופטים נטולי פנים. אין לעופרי כוונה לתעד את מהלכי הדיון, כפי שנעשים במסגרת רישום בתי משפט והיא אף אינה נוכח בדיונים בגופה. עופרי צופה בחומרים מצולמים המתעדים נאשמים.ות ברצח אשר צולמו במצלמות האבטחה הממוקמות בחדרי חקירות (סרטי וידאו בשחור-לבן) ובתיעוד של משפטי רצח המשודרים בערוץ הטלוויזיה האמריקאי Court TV המסקר משפטים פליליים. מתוך התיעודים, עופרי בוחרת לצייר את הרגעים בהם נפרץ הסכר התרבותי: רגע בו אב הקורבן מתגרה בנאשם בעת מתן גזר הדין, או רגע בו נכנס הנאשם להתקף זעם ומנסה לתקוף את השופט, את הקהל או את עצמו.
בתערוכה זִמּוּן הפִּרְאִי משובצים לצד, מעל ומתחת לציורי סצינות ההתפרעות בבתי המשפט ציורי בעלי חיים אשר ציירה עופרי מתוך התבוננות בצילומים בספרי טבע, מדע ואנציקלופדיות משנות ה-70׳ המתארים פרקטיקות שבני האדם מבצעים בבעלי חיים: ניסויים, שבי וצייד. בין ציורי בעלי החיים ישנם גם כאלו המתארים את מערך הכוחות בטבע כפי שהוא בא לידי ביטוי בשרשרת המזון.
תלייתם של הציורים מערום, האחד על גבי השני, יוצרת דימוי של סיסמוגרף המקיף את קירות הגלריה. הצבתם של הציורים, אותם ציירה עופרי על נייר פרגמנט, מאפשרת חשיפה רב-שכבתית ובו-זמנית של הדימויי השונים. כך, למשל, דימוי של ציפור האוכלת דג נמהל בדימוי של תגרה הפורצת בחלל בית המשפט. החיבור בין עולם החוק לעולם הזואולוגיה אינו מקרי; חלל בית המשפט ומרחב הטבע המפוקח אינם שונים בהרבה. בשניהם מהדהד ניסיון עיקש לאלף, לביית ולסלק תשוקות, מאווים ורגשות בשם התרבות.
כוחם של הדימוים המונחים האחד על גבי השני, אינו בהיותם מייצגים סצינה סנסציונית ספציפית, אלא בצבירה שלהם הנחוות לצופה כמסה של חומר וצבע. כתרשים המתעד עוצמות משתנות של רעש וכאב. כמו בערוץ המשפט הטלביזיוני בו צופה עופרי וממנו היא שואבת את דימוייה כך גם על קו הרצף יש רגעים דלים לעומת רגעים עוצמתיים להתפקע. כמו בספרי המדע והטבע גם רגע טרגי עת נלכד שועל ברשת אדם נתפס כאקזוטי ומסעיר עבור המתבונן.ת.
הדימוים נצברים האחד על גבי השני ללא הררכיה באופן שיוצר מארג אחיד של תרבות וטבע, של חוק ופרא, של אמנות ורגש(קיטש). התרבות אינה נפרדת מהטבע ואינה נעלה ממנו.
טרילוגיית הטרגדיות האוֹרֶסְטֵיאָה - אגממנון, נושאות הנסכים ונוטות החסד - שנכתבה לפנה״ס על ידי המחזאי האתונאי אייסכילוס, מסמלת את המעבר בין מערכת חברתית הנשלטת על ידי קללה, נקמה ורצח, למערכת חברתית שיפוטית הנשלטת על ידי החוק. סיפור הקללה הפרטית של בית אטראוס והשחרור ממנה מייצג בטרילוגיה את התהליך שהחברה האתונאית עוברת: מפראיות לתרבות.
בדומה לאופן שבו סיפור האורסטיאה מתאר את המעבר התרבותי מנקמת דם אישית לעשיית צדק באמצעות משפט, ציוריה של עופרי חושפים את הפראיות שממשיכה לרחוש מתחת למעטה הביות של בית המשפט. החלל כפי שהוא מתגלם בציוריה אינו אלא מרחב המהווה מחסום לכל אותם רגשות, תשוקות, ונוירוזות שאנו כחברה מבקשים לדכא. עופרי חושפת את תהליך התרבות המיוצג באורסטיאה ככזה שכולא את הפראי אך אף פעם לא יוכל לדכאו עד הסוף.
במאמרו שירת הסירנות: שיח וחלל בבית המשפט, עורך הדין והפובליציסט אביגדור פלדמן מצביע על הניגוד המובנה בשיח ובחלל בית המשפט. פלדמן טוען כי תפקידו של החלל המשפטי הוא להבליע את יסודות היצר והכוח המושלים בשיח המשפטי. לדבריו, כוח הפסיקה והענישה של בית המשפט אינם אלא היתר לאלימות, לחדירה, לבעילה ולריקון הגוף. בית המשפט מפרש את החוק, אך בה בעת גם מפעיל אלימות וענישה. על פי פלדמן, פסקי הדין רבי השכבות יוצרים משמעות ואילו הענישה והכאב מפרקים והורסים. הפרשנות היא פעילות תבונית-תרבותית, בעוד הענישה והכאב היא פעילות שרירותית אנטי-תרבותית.
את הניגוד שחלל בית המשפט אוצר בקרבו באופן אינהרנטי עופרי מדגישה בציוריה. היא צובעת בצבעים עזים את המציאות האפורה, ממרקרת את האלימות האצורה ומפיחה בה צבע וחיים. בדומה לאמן הצרפתי בן המאה ה-19, אונורה דומייה, שיצר רישומי דיו וגואש סאטיריים וחריפים אודות השחיתות הפושה בבתי המשפט, עופרי מראה לנו כי ההליך המשפטי הוא הצגה עשויה לעילא המדגישה את חוסר הצדק והצביעות שלנו כחברה.
עופרי לא חוסכת שבטה, ומפנה את חיצי הביקורת ביצירתה לא רק כלפי החברה בכללותה אלא גם כלפי עולם האמנות והמנגנונים שהיא עצמה לוקחת בהם חלק פעיל. שלט התלוי בכניסה לגלריה (המצטט את הצהרתו של הרשם בפתחו של משפט פלילי בארה״ב) מתריע בפני המבקרים.ות: ״אם בזמן מסוים עלולים להתעורר אצלכם.ן רגשות שעלולים להפריע לעבודת המושבעים או השופט אנא צאו באופן זמני מהאולם…״ חלל בית המשפט, כך נאמר לנו, אינו מקום לגילוי רגשות. הקהל מתבקש לשמור על איפוק. ומה לגבי הגלריה? האם הדימוי האמנותי גם הוא סובלימציה של רגש מסוים? האם הטיפול האסתטי ברגע האלימות לא נועד אף הוא להקהות את הרגש? האם הציורים הצבעוניים, המזמינים אינם מבליעים ביקורת על המוסד בו הם מוצגים?
מנקודת מבטה של עופרי, הניסיון לשוות לתרבות סטריליות ולטבע פראיות נידון לכישלון. השיח מצטלב, העולמות מתמזגים: דימוי בית המשפט חושף את הטבע הפראי והבלתי ניתן לריסון שלנו, בעוד שדימוי הטבע חושף את הניסיון הנצלני של החברה המערבית, המתהדרת בהיותה תרבותית, לאפק ולאלף את הפראי.
כמו הציורים של עופרי הנצברים למקשה אחת, כך גם התרבות אינה נפרדת מהטבע ואינה נעלה ממנו.
על האמנית.
גליה עופרי היא ציירת בוגרת לימודי אמנות בבצלאל, לימודי רישום ב”פרסונס” בניו יורק ואמנות בתלמה-ילין. עבודותיה הוצגו בתערוכות, פסטיבלים וכנסים בארץ ובעולם, וביניהם: גלריית “הנדרסהוט” בניו יורק, פסטיבל טרנסמדיאל בברלין, אוניברסיטת גולדסמיט’בלונדון, המרכז לאמנות דיגיטלית, פצ'ה קוצ'ה בישראל. עבודתיה פורסמו בעיתונים כמו ה”ניו יורק טיים” ועיתון "הארץ", ובמגזינים כמו “ארט רוויו”. ב-2016 עופרי הציגה תערוכת יחידה בשם ״חופשת מחלה״ בסדנאות האמנים תל אביב, ובמסגרתה הוציאה ספר אמן בתמיכת קרן רבינוביץ׳.
על האוצרת.
ד״ר רויטל משעלי היא חוקרת, אוצרת אמנות עצמאית, מורה ואמנית פרפורמנס אשר מתגוררת ופועלת בתלאביב. משעלי היא בעלת תואר דוקטור באמנות חזותית מאוניברסיטת תל אביב. בכתיבתה ויצירתה היא עוסקת בזהות נשית, אימהות והחיבור ביניהן למרחב הציבורי. משעלי אצרה והפיקה תערוכות ואירועי אמנות בתל אביב, ברלין וארה״ב, לרבות תערוכות יחיד וקבוצתיות ב”איי.די פסטיבל”- וב”בטניין קונסלרהאוס” בברלין, ב”פרובידנס קולג’ גלרי” בפרובידנס ובגלריה אלפרד, ערבי פרפורמנס ופסטיבלים בגלריות קו 16, אלפרד בתל־אביב וב”סירקל 1” בברלין. משעלי כתבה והפיקה ספרי אמן וקטלוגים של אספנים.ֿֿ