חכמת חדר המדרגות
אורי לוין
אוצר: שרון תובל
ALFRED EXPRESS #8 / 27.04.2012 - 01.05.2012
אורי לוין, אמנית פלסטית ומרצה בתחום הקולנוע, בוחנת את הקשר בין שני תחומים אלו על היבטיהם השונים. התערוכה "חכמת חדר המדרגות", מצליבה בין עבודת האמנות המוצגת לבין הקולנוע הרפלקסיבי, סוגה קולנועית שהחלה להתפתח עם הקולנוע המודרני בשנות העשרים של המאה הקודמת. כקונטרסט עם הסרטים הלינארים בעלילתם, או המימטיים ביחס לרומנים של המאה התשעה עשר, הקולנוע הרפלקסיבי, כשמו כן הוא, משקף את עצמו וחושף בפני הצופה את אמצעיו האמנותיים. זהו קולנוע החדור בתודעה של עצמו כמדיום, המבקר את עצמו ואת עמודי התווך הבונים אותו.
בדומה לקולנוע הרפלקסיבי, עבודותיה של אורי חושפות את קרבי עשייתה: המיצבים מופעלים ע"י מכשירי תאורה, שמע או הקרנה החושפים את מנגנוני הפעלתם. לוין אינה רוצה להשלות את הצופה אלא להפך, היא חושפת בפניו את כל עשייתה בפשטות בעלת גוון ילדותי ואף נאיבי, נותנת לו להחליט באשר למימוש היצירה. עבור לוין, הצופה הינו שותף פעיל בכינון היצירה, הוא זה שמניע את מחשבתה של לוין בעת תהליך יצירת עבודתה.
המיצבים מורכבים מאלמנטים יסודיים אשר לוין מוצאת במשחקי ילדים. מנגנוני הפעלה של בובות, נייר מקופל למשחקי אילתור או חיילי פלסטיק פשוטים וצעצועים אשר מוצאים בביצת שוקולד של 'קינדר'. כל אלו טעונים בהומור, לפעמים שחור, הנובע מעודף מידע אודות העבודה, או מחוסר מרומז השופע בידע תיאורטי. הפעלת עבודותיה נהירה לצופה, כמעט בנאלית במורכבותה המהווה את גוף המחשבה היצירתית. לבנאלי מוסכמות ומשמעויות עודפות בהן משתמשת לוין על מנת לגרות את חושיו של הצופה. הקסם אינו נובע ממרכיבי עבודותיה אלא מהחיבורים הקוגניטיביים שמתהווים בכינונו של הצופה את יצירותיה. היבטים קוגניטיביים בלתי פורמליים מפעילים את יצירתה ובמקביל נחקרים על ידה.
בעבודת הוידאו Esprit d'escalier, ביימה וערכה לוין סדרת סצנות הרומזות על קלישאה קולנועית, יצירת אמנות, או סדרת קומיקס. בעבודה זו, חותרת הרפלקסיביות תחת הנחת היסוד לפיה האמנויות צריכות להיות למדיום שקוף של תקשורת, כמעין חלון שנפתח אל עולם המציאות היומיומי, הבנאלי. לוין מתייחסת אל עבודת האמנות שבדיעבד, אל מדיומים שונים הקוראים לתשובה, לתגובה, ובכך לקיים את ההמשכיות הרציפה אל העכשווי. חשיפת העשייה האירונית מעוררת אצל הצופה מנגנוני הפעלה הכרתיים האמורים לשמש ככלי עזר במימוש יצירת האמנות, ובכך לנסות ולהפוך אותה לאובייקט אסתטי מוגדר. האם אין זו ביקורת על העשייה האמנותית באשר היא? האם לוין מבקרת את היצירה אליה היא מתייחסת באמצעות יצירתה שלה או שמא להפך?
שרון תובל
