מרור
אפרת גל / מיכל בנדרסקי / נועה ליברמן / רפי לביא
ענת בצר / יעל רוכמן / איריס אפטר / סוזן סיילס
אוצרת: יעל עמית
12.04.2007 - 17.03.2007
מרור הוא בחירה בכאב.
מרור הוא הטענה ש
שאמנות תמיד נובעת מכאב. שאין אמנות בלי כאב. שיצירה באה מתוך כאב.
שכאב + אהבה עצמית = יצירה. שהכוח היוצר הוא כוח נרקיסיסטי אגוצנטרי, כי צריך להאמין לעצמך שאתה כואב. להאמין לעצמך, לשמור על הכאב ולאהוב אותו. להאמין שהוא מביא את האמנות. להאמין שבלעדיו אין אמנות. ולשוב ולייצר אותו.
להאמין שהכוח היוצר זקוק לכאב כטריגר ליצירה. שהיצירה פועלת כסוג של תיקון, שהיא שיקוף שמאשר לי ולעולם שאני כואב.
אני כואב משמע אני רואה. אם לא הייתי רואה את העולם לא הייתי כואב, אם לא הייתי רואה את עצמי לא הייתי כואב. ותפקיד האמן לראות. לראות הכול. האמן יעריך את הסבל, כי הוא מביא את האמנות. האמן יבחר בכאב.
מרור הוא עיסוק אורלי. ענישה עצמית המתבטאת בעינוי הגוף, בפגיעה עצמית, בחוויה גופנית. החוויה נמתחת על ציר שבין חסר לעודף. אני מונע מעצמי את ההנאה שבאכילה, אני מוסיף לעצמי סבל, אני מוסיף לעצמי סבל כל שנה באופן סיסטמתי, אני לא שוכח לסבול.
הסבל יביא לגאולה, הסבל יביא להכרה, הסבל יביא לזיכוך, אני לא שוכח לסבול. אני בוחר להחסיר ולהוסיף, לקטוע ולהעמיס, להקיא ולאכול, על מנת לזכור את הכאב.
העבודות בתערוכה פעלו על אותו ציר של חסר ועודף. פעם כך, פעם כך ופעם שניהם. העבודות עסקו בהיבטים חזרתיים, אובססיביים ועודפים, יחד עם היבטים קטועים, מגמגמים ועמומים כזיכרון.
