מרחב תמותה

עדי לוי / ניצן סט

אוצרת: קרני ברזילי

31.08.2012 - 09.08.2012

 

 

התערוכה מרחב תמותה מעלה סוגיות רגשיות ואינטימיות על אודות מראות מוכרים ויומיומיים. היא מציבה בפנינו שרידים, קליפות או שלדים של חיים שבריריים שאינם. מדובר בחלקי בית וגוף, קונכיות שנותרות כעדות מצבתית גם לאחר שהנפש עוברת לה הלאה. 

ניצן סט ועדי לוי חוברים יחד לדיאלוג הבוחן את השליטה ואת המודעות שלנו על עצמנו ועל הסביבה שלנו. נקודת מוצאם הוא המקום האנושי והפרטי במערכות בסיסיות (ארכיטקטוניות וגופניות) שהם בוחרים לחשוף, לפרק ולהפשיט. מערכת היחסים בין יצירותיהם נעה בין הרצון והסיפור האישי ובין מחויבות פונקציונלית, תפקודתית. 

המיצב סדר פנימי עמוק עשוי מפורצלן מהונדס המתקבל, לאחר עיבוד ידני ושריפה, כחומר אורגני לא מזוהה אך בעל אופי גופני וחושני עז. סט הקימה מערכת קונסטרוקטיבית שבירה ונוירוטית, הזקוקה בעצמה לתמיכה בניסיונה לבסס לעצמה מרחב מחיה. האלמנטים שומרים על נוכחות של קנה מידה אישי ואנושי, הם מצליחים לסמן גבול אך נכשלים ביצירת תחושה של פְּנִים. במקום שבו לא מתקיימת אפשרות ליצירת "העצמי" או לקיום "העצמי" כיצירה – פורחת המוטציה. המקום המאיים ביותר אפוא מתגלה דווקא בקרבם.

לוי מציג סדרת עבודות מדיה דיגיטלית מודפסות של חזיתות מבנים מהעיר כפר סבא שבה גדל. מבנים פשוטים, נוקשים ורפטטיביים. בתי המגורים עומדים כמונומנטים חסרי תכלית, עירומים ונטולי זהות. הוא משיל מהם את פגעי הזמן, את הזדקנות החומר ואת הסדקים המרכיבים אלמנטים אינטימיים של אדם עם המקום שבו הוא גר. במובן זה אין שום דרך לדעת באיזו עיר החזית הזאת נמצאת: לא נותר זכר מן הסיפור אישי או מן המקום הממשי, אלא רק דימוי המשקף אידאה או עיקרון.

האמנים רומזים לקשר בין ארכיטקטורה וגוף באופן שבו יצירותיהם מקיימות מערכות של מבניות פנימית. למבנים של לוי ולאלמנטים של סט תבנית צורנית בעלת ערך אסתטי ופונקציונלי. בעוד המיצב של סט מאזכר חומר אורגני חסר שליטה השואף לגדול, להתפשט ולפרוץ את גבולותיו הטבעיים, לוי מתייחס למבניות אנושית פשוטה, צנועה, גנרית, נוחה לשכפול ולהתפרשות במרחב. 

ביצירותיהם של סט ולוי טמון גם פרדוקס. לכל אחת מהן חסר משהו: הן אינן יחידה תפקודית עצמאית. תחושת החוסר המרחפת מעליהן מביאה אותן לשאוף אל עבר השלמות ולחפש את ה"חלק החסר". עבודת הסאונד של לוי, שבה נשמעים ציפורים מצייצות, כלי רכב עוברים, קולות ורעשים יומיומיים, מנסה ללא הועיל להציע מנוחה ונחלה אך מוצאת עצמה תוחמת מרחב של תמותה.

כתבו: עדי לוי וקרני ברזילי