גדולות מפתח הדלת
נדיה עדינה רוז / מיטל קובו
13.11.21-14.10.21
גדולות מפתח הדלת
בתערוכה הזוגית גדולות מפתח הדלת מציגות האמניות מיטל קובו ונדיה עדינה רוז,גדולות מפתח הדלת עבודות סאונד, פיסול ומיצב, שהתהוו בחלקן מתוך עשייה משותפת. באמצעות פסלי הבד הגדולים של רוז וקולות הדיבור שהקליטה וערכה קובו, חוקרות האמניות את השפה כמולדת ואת המרחב הארכיטקטוני כגוף.
באביב 2021 הזמינה קובו את רוז להקליט סולילוקווי (soliloquy), מונולוג בו הדוברת מדברת אל עצמה מחשבות בקול רם המיועדות רק לה. קולות מחשבותיה של רוז הם חומרי הגלם במיצב הסאונד הרב ערוצי ׳גם גם וגם׳ בו קובו משחקת במרחב הפיזי, הארכיטקטוני, התרבותי, שנוצר בין הדיבור הפנימי לבין הסאונד המסומפל, בין גמגום לרהיטות. קולה של רוז בוקע מתשעה רמקולים בגדלים שונים המוצבים על פאות חלל התצוגה. אלה יוצרים קומפוזיציה קולית אקראית של נרטיבים משתנים. רוז היא משוררת אולם, יחד עם זאת, היא מתקשה לדבר. בילדותה ונעוריה גמגמה ואף העבירה כמה שנים בשתיקה.
רוז מפסלת בחומרים רכים, בדים שהגוף פוגש לקראת התכוננות לשינה: שמיכות צמר, כרים וסדיני כותנה. השמיכות של האמנית נושאות מטען רגשי, אלו שמיכות צמר שהוריה הביאו עמם כשהמשפחה עלתה מרוסיה לישראל בשנת 1991. עבור רוז, השמיכות מתפקדות כחפצי מעבר בין ׳שם׳ ל׳כאן׳. בתהליך העבודה עוברים האובייקטים טרנספורמציה, מעולם הערות (השימוש היומיומי) אל עבר עולם החלום (הביטוי האמנותי).
אופן הצבת העבודות בתערוכה מתייחס ל'סכמת בית הבארוק' של הפילוסוף הצרפתי ז׳יל דלז, שבו הוא מקביל בין המבנה-האדריכלי, לבין הגוף-האנושי, בין החיים הרוחשים במבנה לבין חיי הנפש המאוכלסים בגוף. בהתייחסות לסכמה זו, מוצבת עבודות הסאונד של קובו בחדר הפנימי של הגלריה, בחלל הקטן, החשוך ונטול החלונות, בעוד עבודותיה גדולות הממדים של רוז מוצבות בחלל הקדמי והמואר של הגלריה, שלו ויטרינה גדולה הפונה אל הרחוב.
על האמניות
מיטל קובו אמנית סאונד המחברת בין קול למיצב, טקסט, ווידאו, אובייקט וצילום. בוגרת הרויאל קולג׳ אוף ארט בלונדון והאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. זוכת מלגת קרן התרבות אמריקה ישראל. הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות והקרנות בארץ ובעולם, בין השאר בסינמטק של מכון הסרטים הבריטי (BFI) בלונדון, בפביליון הסרפנטיין גלרי בלונדון, בסינמטק ירושלים, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ובזומו המוזיאון הנודד.
נדיה עדינה רוז אמנית, משוררת, מאיירת ומרצה לאמנות. יוצרת במדיום הציור, הפיסול והמיצב. בוגרת המכללה לאמנות במוסקבה, האקדמיה לאמנות 'בצלאל' ובעלת תואר שני מ'המדרשה לאמנות’. זוכת הפרס ליצירה אמנותית ע"ש שושנה איש-שלום לשנת 2019. הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות בין היתר במוזיאון ינקו דאדא, במוזיאון ישראל, מוזיאון ארץ ישראל, ובמוזיאון RSUH במוסקבה. ספר שיריה הראשון "דיו של שלג" (הוצאת הליקון-אפיק) נכנס לרשימת עשרת הספרים המומלצים על ידי הספרייה הלאומית וזכה בפרס שרת התרבות לשנת 2016. כתב היד של ספרה השני "בבטן הזאב" (בהוצאת אפיק) קיבל פרס אקו"ם בתחום השירה לשנת 2020.
שנת התערוכות: הווה מתמשך
התערוכה מתה במצב חי היא הרביעית בשנת התערוכות 2021 שתוקדש לנושא הווה מתמשך. השנה תתמקד בחוויית המציאות שהתערערה מאז תחילת 2020, כתוצאה מכוחות מנוגדים של האטה ושל תנופה שפעלו במקביל ועיוותו את תחושת הזמן והמרחב. בשל חוסר היכולת לתפוס את ההווה ולתכנן את העתיד, נדרשנו לסתגלנות, לפיתוח מנגנוני התמודדות ולשבירת הרגלים ופרדיגמות – לתנועה מתמדת בהווה מתמשך.
חברי קבוצת אלפרד הזמינו יוצרים ויוצרות להגיש הצעות העוסקות במושג "הווה מתמשך" כפרשנות אמנותית או כפעולה ממשית הצופנת בחובה הדהוד אל העתיד, מתוך רצון להציג ניסיונות אמנותיים המציבים במרכזם את אי הוודאות כעקרון מנחה; רעיונות העושים שימוש במערכות חוקים ובהגיונות פנימיים שישפיעו על מהלכה ועל משמעותה של התערוכה; תערוכות המתמודדות עם אי-ודאות בהקשר לחלל התצוגה ולמשך התצוגה, ומעודדות התרחשויות חיות וסימולטניות בחלל הגלריה ובמרחב הווירטואלי כאחד.