איך להימנע מטעויות
טליה רז / גליה פסטרנק
29.05.2014 - 28.06.2014
"איך להימנע מטעויות" / שרי גולן
מחשבות על אודות התערוכה הזוגית של טליה רז וגליה פסטרנק בגלריה אלפרד
פעולת הצייר בסטודיו עלולה להיות לעתים פעולה בודדת מאין כמותה. בחוץ ישנו עולם שלם שאתה כאמן נמנע ממנו, יוצר בהשפעתו ובאותה נשימה גם חושק בכולו כקהל פוטנציאלי עתידי ליצירתך. כשמדובר בשתי נשים-אמניות, ציירות, פעולת הציור בסטודיו מתאפשרת מתוך מאמץ פיזי, כלכלי, חברתי ורגשי ניכר ובעל משמעות פוליטית על מנת להיות בעלות מרחב אמנותי אוטונומי, "חדר משלך" אם תרצו.
טליה רז פנתה אליי בחיפוש אחר שותפה למסע אמנותי שיאתגר את גבולותיה כציירת ואת גבולות מסגרתה של תערוכת יחיד סטנדרטית של ציור. משאלה זו הולידה את ה"שידוך" לאמנית גליה פסטרנק. החיבור בין השתיים נראה לי טבעי משלל סיבות. הראשונה, שעוד ארחיב עליה בהמשך, היא מאפיין פורמליסטי המשותף לעבודתן, כמי שהמדיום העיקרי ביצירתן הוא הציור ושהן אף שואלות בעבודותיהן שאלות רבות על אודותיו. השנייה הייתה יכולתן המסקרנת והאמיצה לשלב בעבודתן דימויים של "אמהות", פורטרטים של ילדים או שניהם גם יחד, מהלך שלטעמי אינו נתפס כ"תקין פוליטית" לאמניות נשים באמנות הישראלית העכשווית.
התערוכה הנוכחית של רז ופסטרנק בגלריה אלפרד חושפת שני גופי עבודה חדשים לחלוטין אשר נוצרו במהלך השנה האחרונה, חלקם בנפרד וחלקם בתהליך יצירה ודיאלוג משותף. מהלך שיתופי זה אף הוא אינו אופייני לציור במובן המסורתי, המתאפיין ביצירה יחידנית בסטודיו. יש בו ממד של דיאלוג שיתופי הפתוח לחשיפת תהליכי יצירה, ולא להצגת הציור כ"מוצר מוגמר" בלבד.
שם התערוכה, "איך להימנע מטעויות", לקוחה משמה של עבודה של גליה פסטרנק, המתארת סצנה ספק מדומיינת-ספק אוטוביוגרפית של אם המלמדת את בתה לצייר. לכאורה היא מלמדת אותה כיצד להימנע מטעויות בציור, אך אפשר לקרוא זאת גם כניסיון ללמד את הבת כיצד להימנע מטעויות בחיים, עם הממד הטרגי-אירוני הטמון בחובן של שתי הפרשנויות הללו. השם "איך להימנע מטעויות" ממצה לדידי את מהות התערוכה, כיוון שהוא מתאר מסורת של אמהות המלמדות את בנותיהן ציור כמעין תורה שבעל פה, העוברת מדור לדור. מסורת נשית זו נמצאת כמובן בניגוד מוחלט לשלל המחוות האמנותיות לציירים מתקופות שונות, שאפשר לזהות בתערוכה. ציירים אלה הם, רובם ככולם, גברים, עובדה המעלה שאלות על נוכחותן של נשים-ציירות בהיסטוריה של האמנות. אם ננסה לדמיין את השושלת בציור הישראלי אשר "הולידה" את הפרקטיקה הציורית של כל אחת משתי האמניות האלה, נתקשה לזהות מקור נשי כלשהו.
שם התערוכה מהדהד את מהותה במובן נוסף, כיוון שהוא מהווה סוג של רפרנס אירוני לתהליך העבודה של השתיים על התערוכה המשותפת. בתהליך זה, כל אחת מהאמניות קבעה לסירוגין "תרגיל ציורי" לשתיהן, אשר נבע מעניין אמנותי כלשהו ביצירתה באותה עת – כגון ציור מחווה לגוגן, ציור פרט באיבר של בעל חיים ועוד. מהלך זה הביא לכך שהתערוכה אינה חושפת עבודות מוגמרות ו"מושלמות" בלבד, אלא מניחה לנו כצופים להתבונן ב"טעויות" הציוריות, בתהליך הפרום. אותו מהלך מעלה שאלה על היכולת לטעות בפועל באמנות ומהי משמעותה של טעות, כאשר ה"טעות" או ה"הצלחה" נשפטת בעיני המתבונן. ולבסוף, מהלך זה מייצר גם פירוק לגורמים של תהליכי הציור וחומרי הגלם של כל אחת משתי האמניות.
מתוך התבוננות לעומק וליווי מהצד במהלך שנים של תהליכי היצירה של שתי האמניות, אפשר לעמוד על עומקו של חיבור מיוחד זה. טליה רז מגיעה מציור פיגורטיבי-אקספרסיבי גדוש ודשן, אשר במהלך השנים עובר תהליך של רדוקציה נרטיבית ופורמליסטית גם יחד. מקורות השראתה שאובים מהתבוננות במאסטרים הגדולים של הציור, עם דגש על המאה ה-20. יחד עם זאת היא יוצרת בהשפעת דימויים הלקוחים מחיי היומיום, דימויים מהרשת ועוד. בעבודותיה היא מעלה שאלות על אודות יחסי אדם-חיה, תפיסת מושג הילדות ומחשבות נוספות על עצם האפשרות של ייצוג במדיום הציורי.
גליה פסטרנק, לעומתה, מגיעה מעיסוק מתמיד בציר שבין ציור לרישום. יצירתה מושפעת מהמודרניזם של המאה ה-20 ומאמנות פוסט-מודרנית של המאה ה-21. עבודותיה משלבות השפעות ״גבוהות״ עם השפעות ״נמוכות״, שמקורן בתרבות הפופולרית, והן מרבות לעסוק בדימויים של נשיות, פנטזיה, טבע דומם, חיות ויחסי אם-בת/ מורה- תלמידה. כמו כן היא מרבה לעסוק בשאלות של אפשרויות ייצוג ופרשנות בציור ושאלות פנים-ציוריות. ניתן לבחון את עבודתן של שתי האמניות הללו כשני צירים מקבילים, בעלי נקודות שוני ונקודות השקה. העיסוק הדומה בטריטוריות של מגדר, משפחתיות וטבע מתרחש במקביל להצגת שאלות משמעותיות משותפות על תולדות האמנות ועל פעולת הציור עצמה. נקודות השקה אלו באות לידי ביטוי ביתר שאת בתערוכה זוגית זו, מתוך יצירת דיאלוג נשי-אמנותי כסוג של מרחב פעולה מוגן, מאפשר ובעל עוצמה. בחירתן ליצור בתהליך שיתופי-דיאלוגי חותרת במידה מסוימת תחת המיתוס הרומנטי של הצייר ה״סוליסט״, המתבודד בסטודיו, התבודדות שבמובנים רבים היא בלתי טבעית ומנותקת משאר פרקטיקות החיים, אשר אינן מתקיימות בבידוד מוחלט. בעיניי ניתן לראות בעצם ההחלטה לשיתוף בתהליכי היצירה עמדה פמיניסטית של אחווה נשית. עמדה מסוג זה, שעדיין אינה נחשבת מקובלת בשדה האמנות המקומי בימינו, דורשת ביטחון, אומץ לב ואמונה באופציות לאופקים אחרים לאמנות בישראל בשנת 2014.