יום מטונף כל כך יפה עוד לא ראיתי
בתיה מלכא / ויקי סקנדריון / צליל צמת / שני שמש
אוצרת: רותם ריטוב
01.05.2014 - 24.05.2014
... הֶחָתוּל יִלֵּל שָׁלֹשׁ, הקִפּוֹד פָּעַם אַחַת, נֶשֶׁר צוֹעֵק בָּא זְמַן בָּא ...
וויליאם שייקספיר, מקבת - מערכה 4, תמונה 1, המכשפות
המשיכה ה"טבעית" אל ה"לא טבעי", החיפוש אחר מהות הטבע האנושי והמתח שבין הפיזי והמטפיזי עומדים במרכז התערוכה יום מטונף כל כך יפה עוד לא ראיתי.
אנחנו נמשכים אל המטאפיזי. אנחנו נמשכים אל האפל והנסתר, הסוטה ויוצא הדופן, המוזר והבלתי מוסבר, הנשגב והמפחיד. טיפוס במעלה המטאפיזי וגלישה למורדות התת מודע חושף נופים חדשים. פרויד הגדיר את מורכבות מבנה האישיות דרך שלוש רמות מודעות (הלא מודע, הסמוך למודע והמודע), רמת הלא מודע מכילה את התכנים שהאדם אינו יודע על קיומם, משום שאילו היה ער לקיומם, הוא היה חווה חרדה עזה.
מעשה היצירה נע בחופשיות על הגשר שבין שני העולמות והדברים עוברים בין העולם הלא מודע לעולם המודע. העבודות בתערוכה יום מטונף כל כך יפה עוד לא ראיתי משתעשעות בהעברת הדימויים על גשר זה. ארבע האמניות מבטאות באופנים ובמדיות שונות, את ההקשרים הסמליים דרך התייחסות לעולם הארכיאולוגיה (צמת ושמש), המיסטיקה (שני שמש), דמות האישה (הכלה של סקנדריון, הבתולה היולדת של צמת, ולוליטה אצל מלכא).
לאורך ההיסטוריה אמנים מתחומים שונים משתמשים בדמויות ובסיפורים מן המיתולוגיות (קרי: המוכר, בעל שם, מקור והגדרה) בכדי להנגיש את העיסוק האישי במטאפיזי להקשר מקובל ומזוהה.
במחזה מקבת, שייקספיר משתמש בשלושת המכשפות כמלוות את עלילת הסיפור. נוכחות המטאפיזי תוך טשטוש גבולות המציאות, מהווה את הבסיס לשאלות קיומיות רחבות יותר.
שלוש המכשפות של שייקספיר, בדומה לשלוש המוֹיְרוֹת במיתולוגיה היוונית, שייכות למישור ה"על זמן", הן אינן נתונות למרותו של אף אחד, מקורן אינו ידוע, הן שולטות בזמן ומלוות את גורלן של הדמויות (הפיזי – המודע). הן מה שהיה, מה שהוא ומה שיהיה, הן בעלות הידע והסוד לטבעו של העולם, החומר והטבע האנושי.
לו היינו יודעים הכל, את שהיה, את שהוא ואת שיהיה, היינו מגיעים לסוף ההוויה כפי שאנחנו מכירים. אולי היינו הופכים לזנב רוח או גרגר זיכרון או לתרכובת היברידית חסרת כל פשר או מגלים שאנחנו בעיצומו של התקף חרדה.
