תנועה מגונה
ליאור שטיינר / שחר גולן סריג
אוצרת: רותם ריטוב
03.04.2014 - 24.04.2014
במקום בו נגמרות המילים תתפרץ התנועה. התנועה היא תמיד ההמשך המתבקש, הספונטאני והפיזי של המילים. היא ג'סטה ברורה ומדויקת של אצבע, יד או שתי ידיים. תנועה מגונה היא תמצות של אלף מילות ביקורת, של ניסוח הבעת הרגשות. היא תמיד תגובה, סיום הדיאלוג המילולי ותחילתו של דיאלוג חדש.
*
'תנועה מגונה' היא תערוכה זוגית של האמנים ליאור שטיינר ושחר גולן סריג המאכלסים את היום יום בציור. היום יום מהבהב מבעד לקווים ולכתמים בשיתוף הפעולה שלהם, משתעשע עם הנרטיב ממשיך עם הדמיון ויוצר דיאלוג רב שכבתי: חברי, אמנותי, וחומרי. שם התערוכה מאיר באירוניה את נושאי עבודותיהם, את העבודה החדשה המשותפת ואולי גם את היחס כלפי האוצרת....
*
שחר: אני חושב ששם טוב משאיר מקום לדמיון. כשדיברנו על שם התערוכה, ליאור ציינה אותו בהקשר של הציור כתנועה,עם כל ההצהרות של המוות של ציור, התחייה שלו וכו'. האם כך הגעת אל השם?
(ואגב אין שום תנועה מגונה כלפי האוצרת)!
ליאור : הגעתי אל שם התערוכה כשציירתי את האצבע (המזרחית, לא המשולשת) כג'סטה של אחת הדמויות בציור, דבר שהוביל אותי להרהר על הקיום של הציור, במובן שהוא עדיין נתפס (בשיח הסגור) כתופעה שנויה במחלוקת, וככזה, אני משערת שהציור השתנה להיות מדיום עם מציאות אקְזִיסְטֵנְצְיָאלִית, הסיפור שלו הפך להיות מצבו הקיומי, לכן הקיום שלו הוא ראשית כל, לפני המהות.
רותם: ובהתייחסות לציור דיגיטלי – אפשר לראות בו תנועה מגונה? לצייר עם האצבע, לצייר דרך המדפסת, למחוק עם מקש, לשכפל, לשכפל ושוב לשכפל.הציור הדיגיטלי צועק בפרובוקטיביות כנגד המסורת הציורית, כנגד התנועה הפיזית של הגוף. מה מקומו? להתריס? או אולי זו טכניקה חדשה של התבוננות וציירות?
שחר: בנוגע לציור דיגיטלי זאת טכניקה של התפתחות באותו עניין. של עט ואייפד. זה התחיל כפתרון טכני, כשבתי סופיה נולדה וביליתי איתה לילות ארוכים. זו הייתה דרך נוספת לצייר ללא צורך באור או בעטים. הציור הדיגיטלי נהפך ליותר ויותר לגיטימי. בהתחלה זה היה ניסוי אסתטי שנחשב כבעל ערך רעיוני גבוה, לקח זמן עד שהמדיום הצליח לבסס את עצמו סביב ערכים אמנותיים. במובנים מסוימים זה אולי דומה לתהליך שבו מכתבים הפכו למיילים שהפכו לשורות סטאטוס ולצ'אט. אולי זה טיפשי לנחש את העתיד, בכל מקרה השאלה בנוגע למקור או לשעתוק מוצתה בהתלהמויות הפוסט מודרניסטית והפוביה מסימולקרות.
זה מוביל אותי למשהו שרציתי לשאול אותך ליאור: בציור שלך יש הרבה התייחסויות לעולם האמנות ממקום שנראה ביקורתי או הומוריסטי, האם חשוב לך לייצר אמירה ביחס למה שאת מרגישה כלפיו?
ליאור: המציאות שלי במצבים כאלה ואחרים מתורגמים אל תוך הציור וחשיבות האמירה היא ביחס למה שקורה. בשנים האחרונות הייתי בעשייה שהיא לא רק בסטודיו, המעורבות יצרה את התגובה לסיטואציות שהיו בחלקן אבסורדיות, הן חלחלו אל הציור והדימויים שלי, אל אמירה ביקורתית וגם הומוריסטית.
שחר: בקשר לשם התערוכה, אני יכול ללכת יותר רחוק, תוך כדי ניים דרופינג. אני מחבב את הרעיון הסטרוקטורליסטי, שיש מערכת מורכבת של יחסים שמייצרים משמעות. אחר כך הייתי קורא בויקיפדיה ואומר איך התנועה המגונה המסורתית (אצבע אמצעית) נהוגה מהמאה הראשונה בערך, מציין שבמזרח התיכון בתקופה ההיא זה היה סימן נגד עין הרע, ושביוון העתיקה הוא נתפס כעלבון ונועד לסמל פאלוס גברי או משגל. הייתי מצטט, שביוון העתיקה בהקשר של פילוסופיה וציניקנים של הקומדיות, התנועה המגונה נזכרת במחזה "העננים" של המחזאי היווני אריסטופאנס בן המאה החמישית לפני הספירה.
הייתי עושה את כל זה בשביל לחזור לרעיון שתנועה מגונה היא עניין רחב יחסית שמחובר להקשר הניתן. גם אם המשמעות המיידית יכולה להיות שורה של משמעויות כמו חוסר בושה, התגרות, קריאת תיגר עלבון ועוד כל מיני כמו בכל דבר המכיל שורה של משמעויות מורכבות.