השעיר
רותם ריטוב
טקסט מלווה: אסי משולם
05.12.2019 - 03.01.2020
השעיר
בתערוכת היחיד השעיר, מזמינה רותם ריטוב את המבקרים לקחת חלק בפולחן דמיוני ולקבל קמע ברכה. חלל הגלריה בנוי כמיצב גדול מימדים המורכב מארבעה אזורים היוצרים מסלול פולחן אינטראקטיבי. מרכיבי התערוכה, אופן ההצבה, החומריות, הסימבוליקה והאובייקטים, מהדהדים מסורות תרבותיות היסטוריות מקומיות, ואת מופעיהן בתולדות האמנות. מסיכת שעיר ברוח תקופת המקרא, ציור נוף של קלוד מונה, מבנה מאחז מהרי בנימין, וקערת מנחה בסגנון בדואית, הם חלק מן האובייקטים המרכיבים ומספרים את מסלול הפולחן ומהות הטקס שבמרכזו. על מנת לקבל את קמע הברכה, יש להשתתף בטקס: להשליך ולנתץ את אבן החימר על קיר הזהב, לתת צדקה בקרן ולהשאיר מנחה למסיכת השעיר.
התערוכה "השעיר", מהווה המשך לעשייתה של ריטוב המונעת מתוך שאלות אודות מהותם של מרחב וטריטוריה, מקומיות, זהות, קשרים והשלכות של העבר אל ההווה, ועל משמעותם ונוכחותם של דימויים וסמלים במרחב הציבורי והחברתי.
את התערוכה מלווה טקסט הגותי שנכתב על ידי אסי משולם.
על האמנית:
רותם ריטוב ילידת 1974, אמנית עצמאית רב תחומית חברת קבוצת אלפרד. בוגרת תואר ראשון המחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. חיה ויוצרת בברלין, גרמניה.
השעיר | רותם ריטוב
ליאור שור
עבודותיה של האמנית רותם ריטוב מעלות שאלות אודות מהותם של המושגים מרחב וטריטוריה; סוגיות של מקומיות, זהות, משמעותם ונוכחותם של דימויים וסמלים במרחב הציבורי והחברתי ובחינת הקשרים וההשלכות של העבר על ההווה – כל אלה מהווים תשתית ליצירתה. בתערוכה "השעיר", מזמינה לראשונה האמנית את המבקרים לקחת חלק בפולחן דמיוני ולקבל קמע ברכה.
חלל הגלריה בנוי כמיצב גדול-מימדים המורכב מארבעה אזורים שיוצרים יחד מסלול פולחן אינטראקטיבי. מרכיבי התערוכה, אופן ההצבה, החומריות, הסימבוליקה והאובייקטים, מהדהדים מסורות תרבותיות היסטוריות מקומיות, ואת מופעיהן בתולדות האמנות. מסכת שעיר ברוח תקופת המקרא, ציור נוף של קלוד מונה, מבנה מאחז מהרי בנימין, וקערת מנחה בסגנון בדואי, כל אלה מהווים חלק מן האובייקטים המתווים את מסלול הפולחן ואת מהות הטקס שבמרכזו. על מנת לקבל את קמע הברכה, יש להשתתף בטקס: להשליך ולנתץ את אבן החימר על קיר הזהב, לתת צדקה בקרן ולהשאיר מנחה למסכת השעיר.
הפולחן והטקס הן פעולות אימננטיות המתקיימות בין אדם לקהילה. כחלק מכך, הקרבת קורבנות היא פעולה הטבועה ביסוד קיום הקשרים שבין אדם לאל, אדם לאדמה, עם לחזון. "השעיר" מייצג בתערוכה את המושג "קורבן" (כמו גם הקדוש המעונה, המרטיר והשהיד) שהוא מושג מרכזי בבניית אתוס לאומי ודתי. סגידה ל"קורבן" כרוכה באלימות ומייצרת אלימות. באתוס הישראלי, הקורבן והדרישה להיות מוכן להקריב, חוזרים לאורך ההיסטוריה בתצורות שונות ומתקיימים באופן נוכח ועקבי עד ימינו, בביסוס היחסים שבין אזרח למדינה.
ריטוב תופסת את ההתרחשויות האקטואליות-עכשוויות כנקודה בזמן, כחלק מרצף היסטורי במרחב וכתולדה והמשך של כל מה שהיה כאן לפנינו. משום כך, היא משלבת בעבודותיה בין תולדות האמנות לבין תפיסות, דימויים, ייצוגים, אגדות עמים, מיתוסים ומסורות שהשתרשו במהלך ההיסטוריה של ישראל, של היהדות ושל דתות ועמים אחרים באזור הגיאוגרפי של ישראל (סוריה-פלסטינה, כפי שנקראה ע"י אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא).
מסלול הפולחן
המרחב #1
הכניסה לתערוכה עוברת דרך בקתת עץ: שיחזור מתוך תצלומים של מבנה זמני שנבנה בתחילת שנות האלפיים, כחלק מההתנחלות במאחז הבלתי חוקי "מגרון"[1]. בקתת עץ ארעית זו, היא נקודה המזקקת את כלל רעיונות התערוכה ומהווה את הפעולה הראשונה שבפולחן "השעיר". הבקתה היא ייצוג פורמליסטי של הגשמת חזון ארץ ישראל השלמה, הארץ המובטחת וגאולת האדמה. היא סמל התביעה למהות הקושרת בין האדמה לבין האל. היא התגלמות מעגל הדמים עתיק היומין סביב טריטוריה תיאולוגית וגיאוגרפית (מפעל ההתנחלויות[2] = "תקופת ההתנחלות" בימי יהושע).
"גאולה" היא סדרת עבודות רישום של מבני התנחלויות וחומת ההפרדה, המצויירים על גבי רפרודוקציות של ציורי נוף מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-20 של אמנים קאנוניים, כגון: ואן גוך, מונה, גוגן, מונדריאן ועוד. באקט שתילת ההתנחלויות בנופים המצויירים, ריטוב מנכסת, מזהה ומשייכת אותם לגיאוגרפיה של יהודה ושומרון, ובכך הופכת אותם לתיעוד מזויף של מפעל ההתנחלויות העכשווי בשטחים. ציורי הנופים הפסטורליים נבחרו בקפידה מתוך חיפוש אחר יצירות שיש בהן אלמנטים שמזכירים את הנוף המקומי הישראלי. הפוליטקלי קורקט מת, הכל מותר, פייק ניוז או לא, הדימויים משכנעים והמקומות משונעים ומותקים מתקופה ומקום אחד לתקופה ומקום אחר.
המרחב #2
ממבנה המאחז ממשיכים לחלל שבו מוצב שלט פרסום חוצות גדול-מימדים שהוצג במקור בפסטיבל תיירות בברלין באפריל 2019. בשלט הפרסומת לטיולי האקסטרים באוסטריה, מופיעה גבעה כשלמרגלותיה חומה. הגבעה והחומה דומות במראן לגבעות יהודה ושומרון המוריקות בחורף ולחומת ההפרדה (ישראל-פלסטין). כמו בעבודות מהסדרה "גאולה", גם בעבודה זו מתבצעת פעולת ניכוס, הפעם בקנה מידה גדול: הוספת רצועות מסקינטייפ מרחיבות ומגדילות את דימוי החומה, והנוף האוסטרי מוצא מהקשרו הופך למקומי. עתה, הצופה נמצא בתוך הנוף המקיף אותו, חש את עוצמתה של החומה, עוצמתו של האלמנט האנושי בתוך הנוף. חומת ההפרדה היא חלק מהנוף הישראלי, היא נראית למרחוק ממעוף הציפור, היא חלק מתולדות ארץ ישראל וקורות תושביה. היא מהווה שכבה נוספת בזמן המצטרפת לרצף המהלכים הפוליטיים לאורך ההיסטוריה המתדלקים את מפעל הקורבנות.
המרחב הקדוש #3
מסלול התערוכה ממשיך לתוך היכל פולחן, בו מוצבים שלושה אלמנטים: קרן השעיר, אבני-קמע ליידוי וקיר יידוי מוזהב. על מנת להשתתף בטקס ולקיים את פולחן "השעיר" נדרשת מן הצופה סדרת פעולות אקטיביות: תרומה לפי היכולת לקרן השעיר, השלכת אבן-קמע על קיר הזהב וניפוצה, ענידת הקמע הנגלה מתוך האבן השבורה, ולבסוף, הענקת מנחה (שבר אבן) למסיכת השעיר בחלל המקודש הסמוך (המרחב הקדוש #4) והפעלת קמע הברכה.
רצף הפעולות שנוסחו לכדי טקס פולחן הסגידה לשעיר, אוגדו בהשראת מסורות דתיות מגוונות:
קרן השעיר מיכל איסוף תרומה מעוטר עֲדָיִים אדומים וזהובים - קופת "צדקה". כל הכנסות ייתרמו ל"מקום הכי חם בגיהנום" - מגזין אקטואליה אינטרנטי לעיתונות שחרטה על דגלה עקרונות של דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי. עיתונות חוקרת, חפה מפחד וממורא, שאינה חוששת להביע עמדה.
אבני הקמע אבני חימר זהובות בהן נחבאים קמעות (חוט אדום עם תליון). האבנים מיועדות להשלכה וניתוץ על קיר הזהב; הקמעות הן ברכה למשתתפי הטקס בהשראת המנהג הדתי-מסורתי של קשירת חוט אדום על פרק כף היד[3].
קיר הזהב צבעי היכל וכלי הפולחן ממשיכים מסורות צבעוניות הנהוגות באמנות ובאדריכלות בדתות השונות. הזהב: צבע המסמל קדושה. אחת ממצוות האיסלאם, היא עליה לרגל לעיר מינא הסמוכה למכה, בה מתקיים טקס רגימה. עולי הרגל משליכים שבע אבנים קטנות על כל אחת משלושת קירות המסגד. זהו הטקס האחרון לפני תחילתו של "חג הקרבן", "עיד אל אד'חא" - ה"חג הגדול". פולחן הרגימה האבנים הוא שחזור של רגימת השטן על-ידי אברהם, בשעה שבא לפתותו לבל יעלה את בנו לעקדה. על פי אמונה זו, פולחן השעיר עלול להתפרש כפולחן טמא, דמוני, היוצא כנגד הדרישה לקורבנות.
פעולת יידוי האבן מבחינה תנועתית, פעולת יידוי אבן היא תנועה זהה המשותפת לסיטואציות מגוונות: סקילה, השלכה, יידוי כאקט מחאתי ויידוי כאקט דתי. בתערוכה, ייעודו של היידוי הוא התנתקות מפולחן הקורבנות והתנגדות סימבולית ל"דרישה" האלוהית לקורבנות, נופלים ושעירים לעזאזל. בדומה לאברהם שניתץ את הצלמים באור כשדים, גם ניתוץ האבן על קיר הזהב היא פעולת מרי, מחאה והתנתקות, הרג של אל (מסורת, תפיסה, נרטיב), ריקון העולם מפולחני המוות, וקריאה לאקטיביות כלפי בנייה וסגידה לחיים (אברהם הוא מבשר האמונה באל אחד והנביא הראשון בשלושת הדתות המונותיאיסטיות).
המרחב הקדוש #4
החלל הרביעי = קודש הקודשים, חלל הסגידה.
בדומה לעגל הזהב שנוצר מיציקת תכשיטיהם של בני ישראל, נבנתה מסיכת השעיר, המוצבת במרכז החדר, מתכשיטים שנאספו מנשים ברחבי העיר ברלין (מקום מגוריה של האמנית). החוט האדום והאבנים במסכת השעיר מוסרים את מסורת "השעיר לעזאזל" ביום הכיפורים מימי המקדש. כהני בית המקדש הקריבו שני שעירים, האחד הועלה על המזבח ואילו השני נשלח אל המדבר לכפר על עוונותיהם הקשים יותר של בני ישראל ולהרגיע את השדים. על פי המסורת, בטרם הושלך השעיר מצוק במדבר ונעשה "איברים איברים", נקשרה לשון של זהורית ( חבל קלוע מצמר צבוע באדום) לקרני השעיר. במידה והחוט הפך ללבן, נמחלו חטאי ישראל והשטן קיבל את חלקו "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיה א').
הנחת שבר האבן בקערת המנחה המונחת למרגלות המסכה, סוגרת את מעגל פולחן "השעיר". כעת, בידי המשתתף קמע וברכה לחיים ארוכים ואיכותיים.
[1] מגרון: יישוב בפורמט "אגודה שיתופית" שהוקם ב1999 במקום המשוער של היישוב המקראי המקורי, בהרי נחלת שבט בנימין (שבטו של שאול המלך) צפונית לירושלים, על דרך האבות המקראית (המחברת בין באר שבע לחצור דרך ההרים). מגרון היה מקום מושבו של שאול המלך, בטרם יציאתו למלחמה בפלשתים (שמואל א', י"ד).
[2] מפעל ההתנחלות בעת העכשווית שואף לקיים ולממש אורח חיים יהודי המבוסס על חזרה אל המקורות ועל איכלוס מחודש של יישובי המקרא בארץ המובטחת, היא ארץ ישראל השלמה, מתנת האל לעם ישראל. למאבק למימוש החזון, השלכות רחבות על האופן שבו ישראל (המדינה) מנוהלת ומתפקדת.
[3] אם כי, על פי יצחק אהרון, ראש מרכז "חכמה" לקבלה וליהדות בפתח תקוה "אין בספרות הקבלה העתיקה ובכתבי הקודש כל אזכור לקמע מחוט אדום המסוגל להרחיק אנרגיה שלילית כלשהי". ב"תוספתא", מסכת שבת פרק ו' הלכה א' נאמר: "מרדכי האמורי... הקושר מטוטלת על ירכו וחוט אדום על אצבעו". פעולה זו מוצגת "כדרכי האמורי", חסרת כל ערך וקרובה לעבודת אלילים האסורה באיסור גמור. אזכור נוסף בכתובים, אם כי עקיף ביותר לחוט האדום שייתכן וגרם לקבלתה של התופעה המאגית הזו בקרב חלק מהעולם הדתי, הוא חוט הסיקרא (חוט אדום), שחצה את המזבח בבית המקדש לשני חלקים והפריד בין הדמים העליונים לדמים התחתונים".
לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה
כמה מחשבות בעקבות עבודתה של רותם ריטוב
אסי משולם
1. התערוכה של רותם ריטוב מוליכה את הצופה דרך כמה מדורים, ומציעה לו/לה לקחת חלק פעיל בהשתנותה. הצופה מוזמן לחדול מתפקידו המסורתי, ולהפוך מ'צופה' ל'משתתף'. עבור המבקר שיסכים להתמסר, תהפוך התערוכה מיצירת אמנות למתחם פולחני (או ליצירת-אמנות-שהיא-מתחם-פולחני), שבו מתרחשות פעולות טקסיות של סקילה, ברכה, סגידה והנחת מנחות.
2. בדומה להשתתפות בטקס, הצופה בתערוכה של רותם 'משתתף' במעשה האמנות כפי שהאדם המיתי משתתף במעשה הבריאה. בנוכחותו האופטימלית מצוי ה'משתתף' במצב צמיגי, הטרוגני, אירוטי ומטושטש גבולות. הוא לוקח חלק בהתרחשות, סופג ונספג, בולע ונבלע; הוא משפיע בפועל על צורתה של היצירה ועתיד להיות משופע ומושפע ממנה.
3. כל טקס הוא חזרה קונקרטית על מעשה מיתי, כמיהה אל האינטימי באמצעות הסמלי.[1] הטקס הוא תולדה של ההתבדלות (הִתְבַּחֲנוּת) מן הכאוס; בעולם הבלתי מובחן אין צורך בטקסים, ואף אין אפשרות לקיים אותם – הטקס הוא מעשה של ההכרה, וככזה הוא יכול להתקיים אך ורק כדימוי. מהסיבה הזו בדיוק, אני מאמין כי האמנות, כסוכנת של הדמיון, אינה אלא מעשה פולחני. הצופה בתערוכה של רותם מתבקש לקחת חלק בריטואל ('להשתתף' בעבודה) שבמסגרתו ידמה ויעדן את האלימות הכרוכה בהשתתפות המיתית: הוא ידמה את מעשה הסקילה באמצעות השלכת כדורי חומר אל הקיר, וידמה את ההקרבה באמצעות הנחת מנחה בפני הפֵטִישׁ.
4. הנגיסה בפרי עץ הדעת היא רגע ההכרה, ורגע ההכרה הוא רגע ההִתְבַּחֲנוּת: קץ ההשתתפות החייתית בחגיגה האינטימית של החיים ושל האלוהות.[2] מהרגע שטעמתי מן הדעת אני מגורש אל הגלות, אל מחוץ לגן. כדי לשוב אל האינטימיות, באופן חלקי ובמידת האפשר, יהיה עליי להקריב קרבן; להקיז דם, ממשי, סמלי או מטאפורי. האמן הוא הגולה האולטימטיבי – זר בארצו שלו, מבקש את השיבה אל האינטימי, מתאווה להתיז מדמו על המזבח ולהתפלש בפצעי האלים. לאחר שגורשתי, על מנת להשיב לעצמי (חלקית) את השליטה, עליי לתבוע בעלות על הטראומה, לכבוש מחדש את חלקי היחסי בכאוס. כדי להצליח בכך יהיה עליי להקריב קרבן – הקרבת הקרבן היא ה'השתתפות' – אולם כדי להקריב קרבן עליי להיהפך לכזה; אנחנו משלמים בדמנו בטרם נוכל להתיז את דמו של אחר. להתמסר אל האַיִן (או אל האמנות כסוכנתו הנאמנה) משמעו להעלות קודם כל את עצמי על המזבח.
5. בשם 'השתתפות' אני קורא כאן לחוויית ההֱיוֹת בעולם שמעבר לקטגוריות, מחוץ למסמנים ומתחת לשפה.[3] זוהי חוויה של אימננטיות, של אינטימיות עם העולם, אבל היא מהלכת על קרח דק: על הסובייקט ה'משתתף' בעולם באמצעות ההשתתפות בטקס, להימנע מן ההיטמעות המוחלטת שמא יעלם (המזון שאני אוכל משתתף בי לפני שהוא נטמע בי כליל והופך להיות אני). הטקס מזמן את ה'השתתפות' למשתתפים בו, ובו בזמן שומר אותם מן ההיטמעות המוחלטת, מן ההתאיינות. האדם הלוקח חלק בטקס משתתף בתהליך החזרה המיתית, אך הוא עושה זאת במתחם מובחן, מוגן ובטוח. ההשתתפות בטקס היא אפוא 'השתתפות' זמנית, סמלית.
6. האל הכנעני בַּעַל אולץ להקריב את עצמו לאל מוֹת בטרם יוכל לממש את בעלותו על האדמה ולתת בה חיים (מוֹת הוא אל שאינו מפסיק לרעוב, ולכן אינו מפסיק לבלוע. מעניינת הקרבה הלשונית בין בליעה לבעלות).[4] רק לאחר שחולץ מן השאול על ידי אחותו ענת (הכוח הנקבי) יכול היה לשוב ולהפרות את הארץ (וגם אז נאלץ להותיר את עונת היובש בידיו של מוֹת, ולהפקיר את ממלכתו למעגליות הטראומה, האַיִן). מהי הפעולה האמנותית אם לא תביעת בעלות בעולם, שגם האמן וגם הצופה הם קרבנותיה? רותם ריטוב מוסיפה מאחזים לציורי נוף של אמנים שקדמו לה, ובכך היא מבקשת 'להשתתף' בהם. היא נטפלת להיסטוריה, מתנחלת באמנות, ותובעת את בעלותה על יצירות שאינן שייכות לה. אף זו היא פעולה טקסית.
7. ברקע מעשה האמנות של רותם ריטוב מרחפת דמותו של האל הרעב. זהו אל שאינו מפסיק להתאוות, אינו מסוגל לשבוע, ואין גבול לתביעותיו; הוא דורש קרבנות, מצווה את הכיבוש, מסית לסקילה ומצפה לסגידה. הוא אל טפיל: האמנות היא לו כפונדקאית, אך במידה רבה היא גם היפוכו הגמור - מתנה שלא מפסיקה לתת, פרה חולבת. כאָתוּנָה השולחת את נעריה אל בטנו של המינוטאור, מפתה עבודתה של רותם עוד ועוד קרבנות לבוא בנבכי המבוך, להתנחל, לסקול ולסגוד, למלא את הבלתי-ניתן-למילוי, לפטם את האל שאינו ניתן לפיטום. הוא אל זכרי, אך אינו פאלי - הוא לוע, חור שחור, רִיק שסביבו חגים החיים עד לרגע שבו יישאבו אל תוכו ויֻתְּכוּ אל האַיִן. הטקס (הדימוי) המגולם בתערוכה מאפשר לחוג מסביב לאל/לוע מבלי להיבלע אל תוכו.
8. ב'קודש הקודשים' של התערוכה, בקצה הלינארי שלה, מגיע הצופה לכדי התוודעות אל מה שאמור היה להיות אל. אלא שבמקום אל ימתין לו 'השעיר': כך מכנה רותם את מסיכת האייל המקורננת, שכבמעשה עגל הזהב נוצרה מתכשיטים אותם אספה האמנית מנשים שונות ברחבי ברלין.[5] האל של רותם הוא מסיכת אל: מופעו הוא מופע של התחזות. זהו המופע האפשרי היחיד לאל שכולו אַיִן, חור.
9. "אלוהי מסכה לא תעשה לך"[6] מצווה האל העברי במעמד הר סיני; 'עגל מסכה' מכונה עגל הזהב שמרכיבים בני ישראל למרגלות ההר, כמו שני העגלים הדומים לו שהוצבו בבית-אל ובדן.[7] כאילו נוצר לשם התרסה מכוונת כלפי האיסור המקראי, האל של רותם ריטוב הוא מס(י)כה. אלא שהמסכה המקראית היא מלשון נסך, יציקה, פסל, פוזיטיב, ואילו המסיכה של ריטוב היא היא מופעו של האל – מופע של שלילה, נגטיב – תבנית פניו של אל שאינו קיים.
10. 'שעיר עזים' הוא תיש צעיר בלשון המקרא. למעט מקרה אחד (טבילת כתונת יוסף בדמו של התיש),[8] מופיע הכינוי תמיד בהקשר של דיני הקרבת קרבנות.[9] בספר ויקרא מצווה אהרון להקריב שני שעירים, האחד באמצעות שחיטתו על המזבח כקרבן חטאת, והאחר באמצעות שילוחו "לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה".[10] על ראשו של השעיר הנשלח לעזאזל, סומך הכהן את ידיו ו'מניח' את עוונות בני ישראל. שילוחו של התיש אל המדבר נועד לכפר על פשעי העם. בחירתה של רותם, לכנות בשם 'השעיר' את המסיכה המחליפה/מכסה/מסתירה את פניו של האל שבקצה התערוכה, מעניינת. זוהי איננה קינה מהסוג הנוצרי – על האל המקריב את עצמו למען ברואיו – כי אם היפוכה: הקרבן הופך בעצמו לאל, מוצב במקדש, ונחגג ככסותו הקרנבלית של הרִיק. אולי כאן, בִּקְצֵה קָצֶהָ של התערוכה, במקום שבו מקריבים הקרבנות את קרבנותיהם בפני הקרבן, מגולם גרעין האמירה הריטובית: לא את האלוהות אנחנו עובדים בחדווה גדולה כל כך, כי אם את קרבנותיה.
-
[1] ברעיון החזרה ה"ארצית" על תבניות מיתיות, עוסק בהרחבה מירצ'ה אליאדה בחיבורו "המיתוס של השיבה הנצחית". בעוד שהחיבור עצמו עוסק בעיקר בחזרה על המעשה הקוסמוגוני (בריאת העולם), אליאדה מביא גם דוגמאות לאירועים ריטואליים שמהדהדים אירועים משניים כמו בריאת האדם, בריאת בעלי החיים והצמחים, הקמת ממלכות ונפילתן וכדומה. ר' אליאדה, מ. 1969. המיתוס של החזרה הנצחית. תרגום: י. ראובני. הוצאת כרמל, ירושלים, 2000.
[2] ז'ורז' בטאיי מתאר את ההשתתפות החייתית בעולם כאימננטית ובלתי אמצעית. בעל החיים נע בעולם "כמים בחיק המים". השימוש האנושי בכלים, לדידו, מציב אותם כהפרעות בתוך הרצף הבלתי מובחן. יחד עם הצבתם של רוחות ואלים בעולם, שמהווים את ניגודו של העולם הממשי, החולי, שבו מצוי הסובייקט, "פולטים" הכלים את האדם מן הרצף הטבעי: "הכלי משנה את הטבע ואת האדם בעת ובעונה אחת: הוא משעבד את הטבע לאדם, אך הוא קושר את האדם לטבע המשועבד. הטבע הופך לרכושו של האדם אך הוא חדל להיות אימננטי לדידו. הוא שלו בתנאי שיישאר סגור לגביו. אם האדם משתלט על העולם, הרי זה מאחר שהוא שוכח שהוא עצמו העולם: הוא מתכחש לעולם, אך הוא עצמו המוכחש." ר' בטאיי, ז'. 1948. תיאוריה של הדת. תרגום: ע. בסוק. הוצאת רסלינג, תל אביב. 2008. עמ' 29-27, וגם עמ' 38-37.
[3] במונח 'השתתפות' אני עושה שימוש דומה לזה של בטאיי (שם), אך מעניין גם לקרוא על 'חוק השיתוף' אצל לוסיאן לוי-ברוהל, המתאר את השיתוף המתקיים בחשיבה המיתית בין כל האלמנטים בטבע, כולל בני האדם ("הפרימיטיביים" כפי שקורא להם ל"ב; בעייתיות שמעוגנת היטב בנקודת המוצא של תפישתו המחקרית). ספרו של לוי-ברוהל, עוסק כמעט לכל אורכו ב'חוק השיתוף', אך בהקשר הנוכחי (ולמרות הבעייתיות שהוזכרה כאן) מעניין לקרוא בעמודים 226-216, העוסקים באופן שבו הוא בא לידי ביטוי בריטואלים. ר' Levi-Bruhl, L. 1966. How Natives Think. Washington Square Press, New York.
[4] ר' דרשן, נ. וג. 2009. המיתולוגיה הכנענית. הוצאת מפה, תל אביב. עמ' 35-28.
[5] שמות לב, ב-ד.
[6] שמות לד, יז.
[7] מל"א יב, כח-כט.
[8] בראשית לז, לא.
[9] למשל: במדבר ז, טז; במדבר כט, יא; ויקרא ד, כג.
[10] ויקרא טז, ז-י.
שנת התערוכות Burn Your Bridges Down:
התערוכה 'השעיר' היא השמינית בשנת התערוכות 2019 שמוקדשת לתערוכות המתייחסות לתמה Burn Your Bridges Down. המילה "גשר", המתארת מבנה פונקציונלי ארכיטקטוני המחבר בין שני מקומות, משמשת גם כמטאפורה שגורה בשפה, וההוראהburn your bridges down מייצגת טקטיקת התמודדות במצבי מצור או רדיפה.
גשרים מסמלים טריטוריות פיזיות ונפשיות, שינויים ומעברים בין תקופות וקשרים בין-אישיים. אנו רגילים לחשוב שצמיחה והתקדמות מבוססות על רצף וגישור על פערים. אולם, לעתים, הדרך היחידה להתקדם הלאה, להמציא את עצמנו מחדש ולהתרומם מזיכרונות וממערכות יחסים, היא ניתוק היחסים באופן בלתי הפיך; שריפת הגשרים כך שלא נוכל עוד לחזור לאחור, ולא נאפשר לשדי העבר להוסיף ולרדוף אותנו.
בשנת התערוכות 2019 אנו בוחנים המושג burn your bridges down ממגוון היבטים: אישיים, אינטימיים, פוליטיים, היסטוריים, מגדריים וחברתיים.