מחווה לאוצרת
אסף סטי
אוצרת: יעל בן שלום
ALFRED EXPRESS #3 / 23.03.2012 - 26.03.2012
"כן, כל זה מופלא. אך הוא מופלא רק מפני שאני הדיוט במלאכה זו. לכל אמנות חוקים משלה, סודות ותחבולות. למשל, תמוה ומצחיק יהיה בעיני הפרא מעשהו של אדם, המצחצח שיניו במברשת וממלא פיו אבקת-גיר. מי שלא הובא בסוד תמה שהרופא אינו ניגש מיד לניתוח...".
(מיכאיל בולגאקוב, השלג השחור, רומן תיאטרוני)
המונח 'אוצר' קיים זמן רב, לפחות כזמן קיומם של גופי אובייקטים וגופי ידע לשימור והנצחה. עם זאת, הפעולה האוצרותית העכשווית היא חמקמקה ועיון קצר במילונים השונים מעיד על הקושי להגדירה. האוצרות העכשווית מעוררת דיון סביב שאלות כגון, מה טבעה של אוצרות כיום, זהותו של ה'אמן-אוצר', תפקיד האוצר העצמאי, הפוליטיקה סביב אוצרות 'עצמית-רפלקסיבית' ועוד.
היכן עובר הגבול בין אמן לבין אוצר? האם עדיין ניתן לערוך הבחנה משמעותית בין עבודת אמנות לבין הפקה אוצרותית? מהי ההיררכיה בין אמנים לבין אוצרים? מהם יחסי הכוחות בתוך ההגדרות הללו של אמן ואוצר, שיש הטוענים כי הן הולכות ומיטשטשות? [1].
ההופעה של אוצר כנוכחות בולטת ומוסמכת בשדה האמנות העכשווי מחד (עד כדי מעמד של סלבריטאי, בחלק מהמקרים), וכאינדיבידואל שהפעולה שלו נתונה תחת סימן שאלה וספק מתמשך מאידך, הינם חלק מאותו 'חור שחור' טרמינולוגי שנקרא "אוצרות עכשווית", המייצר דיונים בעיקר סביב נזילות המונח, יותר מאשר ביחס לאיזשהו שבר מקצועי.
לפי סארטר, "כל יצירה ספרותית היא קול קורא. לכתוב פירושו לפנות בקריאה אל הקורא שיעניק קיום אובייקטיבי לחשיפה שנטלתי על עצמי לבצע באמצעות השפה"[2]. בהשאלה, אובייקט אמנותי נוצר ברגע בו הוא יוצא מהמקום הסובייקטיבי של האמן ונחשף על ידי מבט חיצוני משמעותי (היינו, ביקורתי, שאין בו ידיעה של תהליך היצירה]. מערכת יחסים נזילה, אינטימית, בין אמן לבין אוצרת, ממוססת ומערערת את הגבול בין תהליך היצירה לבין החשיפה שלו עד כדי ביטול המבט החיצוני [שלה] ההכרחי לכינונו של האובייקט האמנותי.
הפוטנציאל קיים כעת במבטך, צופה, להשלים את מלאכת היצירה, במיטה הפרושה לפניך.
"אין אמנות אלא בשביל ועל ידי הזולת"[3].
יעל בן שלום
[1] Charlesworth, JJ., Curating Doubt, in Sedgwick, M., Rugg, J., Issues in Curating Contemporary art and Performance.
[2] סארטר, הספרות מה היא?, הוצאת דביר, 2007 (מצרפתית: אליה גילדין).
[3] שם.