צרצר
איתי שמואלי
אוצרת: יעל בן שלום
ALFRED EXPRESS #3 / 23.03.2012 - 26.03.2012
בחיבורו "העין והרוח"[1] שואל מרלו פונטי: "מה בדיוק מבקש הצייר מן ההר?" ועונה "לחשוף את האמצעים, אך ורק את אלה הנראים, דרכם הוא נעשה להר לנגד עיננו. אור, תאורה, צללים, השתקפויות, צבע, כל אותם המושאים של החקירה, אינם לגמרי ישויות ממשיות; כמו רוחות הרפאים, יש להם קיום חזותי בלבד. יתרה מזאת, הם קיימים רק על סף ראיית החולין; הם אינם נראים בדרך כלל. מבטו של הצייר שואל אותם כיצד הם גורמים לכך שיהיה פתאום דבר כלשהו, ושיהיה דווקא דבר זה".
נקודת המוצא לפעולת הציור של שמואלי היא עניין בהתרחשות, משהו שקורה או שעלול לקרות. הדימויים מהם הוא עובד מכילים לדבריו "משהו נוסף שגורם לי לרצות לצייר אותם. מסקרן אותי הפוטנציאל לנסתר מהעין שיש בדימוי, שיכול להוות קטליזטור להתרחשות מעניינת שתקרה תוך כדי הציור, תוך כדי עשייה. התרחשות שיכולה לקרות אך ורק בציור".
שני ציורים מונוכרומטים בגווני אפור מתארים נופי טבע בראשיתיים, מעין שוטים מכוננים או מסיימים קולנועיים, נופים מלאי פאתוס שקט, עוצמתי. אזכורים לנוכחות אנושית מופיעים בדימוי הסירה או הרכב, מרמזים על שהיה או שעתיד לקרות. פעולת הציור דומה בהקשר זה לפעולת בימוי, המבקשת דרך צילום הפריים הבודד לאפשר חקירה תודעתית בזמן של מהלכים קודמים או מאוחרים. אולם המהלך הציורי מרחיב את חקירת האלמנטים השונים של הפריים.
רודן, בחוקרו את מושג התנועה בצילום ובציור, כתב, "הצייר הוא דובר האמת, והתצלום הוא המשקר, שכן במציאות הזמן אינו עוצר מלכת". התצלום משמר את פתיחותם של הרגעים שמהלכו של הזמן סוגר מיד. הוא הורס את המעבר, את הסגת הגבול, את ה"מטמורפוזה" של הזמן. ומנגד, הציור הופך אותם לנראים. הציור אינו מחפש את מה שמחוץ לתנועה, אלא את כתב הסתר שלה[2].
שמואלי מתבונן בתנועת המים והשמים התבוננות מתמשכת, המבקשת למצוא את מהות ההתרחשות המטמורפוזית, לב לבו של הרגע הציורי. בעבודה מטבח עם טבע דומם (טשולנט), מעומתים ומחוברים על הבד דימויים בהעמדה שלא היתה יכולה להתרחש אלא במסגרת הציורית. עבודת הצייר משכנעת את מרלו פונטי בשיתוף הבלתי אפשרי של הראייה עם הנראה, של ההופעה עם ההוויה. היא מביאה בפניו עדות בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה, חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ושלמרות כך מולידה יכולת הכרה, חקירה שתכונתה הייחודית היא בהשגת יכולת הכרתו של הנראה, רק דרך אקט הגורם לנראה להופיע על בד בציור.
"הוא (הצייר) מתהלך ביננו.. ריבון ללא עוררין בהרהורו המתמשך בעולם, ללא שום "טכניקה" מלבד זו הניתנת לעיניו ולידיו מכוח הראייה ומכוח הציור"[3].
[1] מרלו-פונטי, מ., העין והרוח, רסלינג, 2004
[2] Rodin, L'art, Paris 1911
[3] מרלו-פונטי, לעיל הערה 1.