והים איננו מלא
יעל הוניג
30.11 - 09.12
והים איננו מלא
תערוכת יחידה: יעל הוניג
בעת זו של מלחמה, אבל והישרדות, הצגת אמנות איננה מובנת מאליה. נדמה שכמעט ונבצרת מאיתנו היכולת לצרוך תוכן אחר מזה שמשודר בערוצי החדשות. הבחירה להציג בכל זאת את התערוכה היא בחירה בחיים, והיא משקפת חלק מהמציאות היומיומית הישראלית המורכבת.
בתערוכה והים איננו מלא מציגה יעל הוניג עבודת וידאו-אנימציה בפורמט של טריפטיך מונפש. הסצנה המחזורית ומרובת המשתתפים מתפקדת כסינתזה בין ייצוגים ישראליים-ציוניים ומוצגת במבט על מרוחק. בעבודה משולבים דימויי רנסנס וימי הביניים. כך, נוצר מפגש סוריאליסטי בין ריקוד ה"הורה" הישראלי-ציוני לבין ריקוד המוות הימי-ביניימי. בהשראת הציור "פתגמים הולנדיים" של ברויגל, מופיעים במרחב העבודה של הוניג פתגמים עבריים שונים - "אין עשן בלי אש", "אין הנחתום מעיד על עיסתו", "וגר זאב עם כבש" - הם רק חלק מהפתגמים המשולבים בהתרחשות אינטנסיבית, כאוטית וחזרתית. הפתגמים מתמזגים בנוף, מוקפים בנחל הזורם אל ים שאינו מתמלא. בהיעדר היררכיה וסדר בין הדימויים והסמלים הרבים, הפתגמים נותרים כשאלות ריקות, מתחרים על תשומת הלב של הצופים.
העבודה, שנוצרה במקור ב-2020, מעוררת בימים אלה מחשבה מחודשת אודות הנרטיב הישראלי במעגלי החיים והמוות, על מורכבותו ושבריריותו, ועל החיפוש אחר אחיזה במימד הזמן.
על האמנית
יעל הוניג, ילידת ירושלים 1994, חיה ויוצרת בתל אביב. עוסקת בציור ובאנימציה. בוגרת תואר ראשון בבצלאל (2020). בוגרת תכנית הרזידנסי "טלמאכוס" של גלריה מאיה (2022). עבודתה "והים איננו מלא" הוקרנה בפסטיבלים בארץ ובעולם, ביניהם Animafest Zagreb, TISFF, Animasyros.
שנת התערוכות 2023-2024 בין השמשות: סוף - סף - מוסף.
העת הנוכחית מתאפיינת בתחושה של דחיפות שעלולה להוביל לחד-מימדיות, אולם היא גם מזמנת התייחסות מורכבת והתבוננות "מולטי-פוקלית". לא ניתן לדבר על ההווה מבלי להתחשב בעבר ולבנות את העתיד.
סוף: תחושת הסוף הקרב שורה באוויר, הגבולות נחצו, סדרי העולם התהפכו, הנחות שהיו אקסיומות מוטלות כעת בספק, המובן מאליו אינו מובן עוד. מהו טוב ומהו רע? כיצד ניתן להבדיל? המילה "סוף" מסמנת את החלק הגומר, הנקודה בה הדבר חדל להתקיים.
סף: הסף הוא שער, פתח שחייבים לעבור דרכו במאבק להחזרת המשמעות, הטעם ואמות המידה. כדי להחלים צריך להסכים לשהות במרחב הסיפי, בחורבן ובאי-ידיעה, להסכים לפגוש באובדן, בפשרה ובהשתנות. להתחכך בקצוות, לטעום את האפר.
מוסף: השהייה בתוך תחושת החידלון, החרדה והאימה מאפשרת, בסופו של דבר, נביטת תקווה. מתוך התבוססות במקומות נמוכים, סדוקים ושבורים, מתוך המחלה, הפרידה, האובדן וקריסת המערכות, נובט זרע שמפיח חיים חדשים בתודעה ובגוף ומסייע באיתור הכוחות הגלומים בהם.